(תהילים כ״ב:א׳) למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. אילת השחר: דכד נהירו אנפוי דמזרח, ואתפרשא חשוכא דליליא, חד ממנא אית לסטר מזרח, ומשיך חד חוטא דנהירו דסטר דרום, עד דאתי ונפיק שמשא, ובקע באינון כוי רקיעא, ואנהיר עלמא, וההוא חוטא אפריש חשוכא דליליא.

כדין אילתא דשחרא אתי, ואתי נהירו אוכמא בקדרו, לאתחברא ביממא, ונהיר יממא. ונהירו דיממא, כליל ושאיב בגויה, לההוא אילתא ועל האי אילתא, כד אתפרש מיומא, לבתר דכליל לה, אמר דוד שירתא, דכתיב למנצח על אילת השחר.

ומאי קא אמר אלי אלי למה עזבתני. דהא אתפרש אילתא דשחרא, מנהירו דיממא.

(קהלת ח׳:י״ד) יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים וגו' אמרתי שגם זה הבל. האי קרא (בראשית ט''ז ע''ב) אוקמוה ואתמר, אבל יש הבל, שלמה מלכא עבד ספרא דא, ואוקים ליה על שבעה הבלים, דעלמא קיימא עלייהו.

ואינון שבעה עמודין סמכין דעלמא, לקבל שבעה רקיעים, ואלין אינון: וילו''ן. רקי''ע, שחקי''ם זבו''ל. מעו''ן. מכו''ן. ערבו''ת. ולקבלייהו הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל.

כמה דאינון שבעה רקיעין, ואית אחרנין דדבקי בהו, ומתפשטי ונפקי מנייהו, הכי נמי אית הבלים אחרנין, דמתפשטי ונפקי מאלין, וכלהו אמר שלמה.

והכא רזא דחכמתא אית ביה. יש הבל, דנפקא מאינון הבלים עלאין, דעלמא קיימא עלייהו, ודא נעשה על הארץ, ואתקיים בקיומיה, ואתתקף בתוקפיה בעובדי ארעא, ובסליקו דסלקא מארעא, ודא אתמנא על ארעא, וכל תוקפא וקיומא דיליה, באינון נשמתין דצדיקיא, דאתלקיטו מארעא, כד אינון זכאין, עד לא סרחו, בעוד דיהבי ריחא טב, כגון חנוך, דכתיב ביה, (בראשית ה׳:כ״ד) ואיננו כי לקח אותו אלהים. ונטל ליה עד לא מטא זמניה, ואשתעשע ביה, וכן שאר זכאין דעלמא.

דתנינן, על תרין מלין, צדיקיא מסתלקי מעלמא עד לא ימטי זמנייהו, חד, על חובי דרא, דכד אסגיאו חייביא בעלמא, אינון זכאין דמשתכחי בינייהו, אתפסון בחוביהון, וחד כד אתגלי קמי קודשא בריך הוא דיסרחון לבתר, סליק לון מעלמא, עד לא מטא זמנייהו, הדא הוא דכתיב, (קהלת ח׳:י״ד) אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, מטי עלייהו דינא דלעילא, כאילו עבדו חובין ועובדין דרשיעייא.

דהא זמנא חדא שאיל רבי יוסי בן רבי יעקב איש כפר אונו,

בזמנא דרבי עקיבא וחברוי אסתלקו מעלמא, ומיתו בההוא גוונא,

לרבי מאיר,

אמר ליה: וכי כתיב דא בכל אורייתא כלה,

אמר ליה: ולא, והא אמר שלמה, אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים. מטי עלייהו דינא מלעילא, כאילו עבדו חובין ועובדין דרשיעייא. ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, יתבי בשקט ושלם בהאי עלמא, דינא לא מטא עלייהו, כאילו עבדו עובדין דצדיקייא.

אמאי, אי בגין דאתגלי קמי קודשא בריך הוא, דיתובון בתיובתא, או דיפוק מנייהו זרעא, דיהא קשוט בעלמא, כגון תרח דנפק מניה זרעא דקשוט, אברהם. אחז, דנפק מניה חזקיהו. ושאר חייבין דעלמא. ובגין כך, בסטרא דא, ובסטרא דא, הבל דקאמרן, נעשה ואתתקף על הארץ, כדקאמרן.

דבר אחר יש הבל אשר נעשה על הארץ, כדקאמרן דאתתקף (ואתתקף) על עלמא. במאי, בגין דיש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, מטאן לידייהו כאינון עובדין דחייביא, כגון בת עובדי עבודה זרה, או חד מאינון עובדין, דאינון ממעשה הרשעים, ואינון קיימי בקיומייהו, מדחילו דמאריהון, ולא בעאן לאסתאבא, כגון כמה זכאי קשוט דמטו לידייהו כעובדין אלין, ואינון גבורי כח, דעבדי רעותא דמאריהון, ולא חטאו. ועל דא, הבל נעשה על הארץ ואתתקף בתוקפיה.

ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, מטי לידייהו חד מצוה, דאיהו עובדא דצדיקיא, וזכאן בה, ועבדין יתה. כגון לסטים מקפחא הוה משתכח בטורייא, בהדי אינון לסטים עובדי עבודה זרה, וכד הוה יודאי אעבר תמן, הוה משזיב ליה, ונטיר ליה מנייהו, והוה קרי עליה רבי עקיבא, יש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים.

וכגון ההוא חייבא דהוה בשבבותיה דרבי חייא,

דליליא חד פגע בה בההיא אתתא דהות אזלת לבי ברתה,

בעא למתקף בה,

אמרה ליה: במטו מינך, אוקיר למרך, ולא תחטא גבאי.

שבקה ולא חב בה.

הוי אומר, ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל, כמה דאתתקף ההוא הבל, בהדי אינון צדיקיא, דמטו לידייהו עובדי דחייביא, ולא חטאן. אוף הכי, אתתקף בהדי אינון חייביא, דמטי לידייהו עובדי דאינון צדיקיא, ועבדי להו.

דתנינן עבד קודשא בריך הוא צדיקים ורשעים בעלמא. וכמה דאתייקר איהו בעלמא, בעובדי דצדיקיא, הכי נמי אתייקר איהו ברשיעייא, כד עבדי עובדא טבא בעלמא. כמה דאת אמר, (קהלת ג׳:י״א) את הכל עשה יפה בעתו. ווי לחייבא, כד עביד גרמיה רע, ואתתקף בחוביה, כמה דאת אמר, (ישעיהו ג׳:י״א) אוי לרשע רע וגו'.

את הכל ראיתי בימי הבלי וגו'. האי קרא אוף הכי אוקמוה חברייא, אבל כד אתיהיב חכמה לשלמה, חמא כולא, בזמנא דשלטא סיהרא, יש צדיק דא עמודא דעלמא. אובד: כמה דאת אמר, (ישעיה ג') הצדיק אבד, בזמנא דגלותא בצדקו: בגין דהיא שכיבת לעפרא, צדק דא, כל זמנא דישראל בגלותא, איהי עמהון בגלותא, ובגין כך, (קהלת ז׳:ט״ו) צדיק אובד בצדקו. דהא לא מטאן לגביה אינון ברכאן עלאין.

ויש רשע מאריך ברעתו, דא סמאל, דאוריך שקט ושלוה לאדום, במאי ברעתו. בההיא רעה אתתיה, (נ''א אשה רעה אשת זנונים) (הושע א') נחש תקיפא, דהא לא מטא עלייהו שקט ושלוה, אלא בגין דאתדבק בההיא נוקבא. כגוונא דא לשאר מלכוון, עד דקודשא בריך הוא יקים מעפרא, לההיא סוכת דוד הנופלת, דכתיב, (עמוס ז') אקים את סכת דוד הנפלת. (שמות ב׳:א׳)