רבי יהודה בר שלום הוה אזיל בארחא, ורבי אבא הוה עמיה

עאלו לחד אתרא ובתו תמן.

אכלו,

כד בעו למשכב שוו רישיהון בההוא תלא דארעא דהוה חד קברא תמן

עד לא דמיכו קרא חד קלא מן קברא,

אמר: זרעא לארעא אזלא, תריסר שנין הוה דלא אתערית בר האידנא דפרצופא דברי חמינא הכא.

אמר רבי יהודה: מאן את.

אמר ליה: יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא יכילנא למיעל, בגין ההוא צערא דברי, דגנביה ההוא עבודת כוכבים ומזלות כד איהו הוה זעירא ואלקי ליה כל יומא, וצערא דיליה דחי לי למיעאל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית, בר האידנא.

אמר ליה: ואתון ידעין בצערא דחיי.

אמר ליה: שרי קברי, אי לאו בעותא דילן על חיי, לא יתקיימון פלגות יומא (נ''א בעלמא), והאידנא אתערית הכא, דהוו אמרין לי כל יומא, דלעגלא ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא.

אמר ליה רבי יהודה: מאי עבידתייכו בההוא עלמא.

אתרגיש קברא, ואמר: אזילו קומו, דהאידנא ילקון לברי,

תווהו, וערקו מתמן כפלגות מיל,

יתבו עד דנהיר צפרא.

קמו למיזל,

חמו חד בר נש דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי,

אחדו ביה, וסח להו עובדא,

אמרו ליה: מה שמך.

אמר להו: לחמא בר ליואי.

אמרו: ומה (בר) ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא, ומסתפינא לאשתעויי יתיר בהדיה.

לא אהדרו.

אמר רבי אבא: האי דאמרו, דצלותהון דמתייא, מגינן על חיי. מנלן. דכתיב, (במדבר י''ג) ויעלו בנגב ויבא עד חברון.

אמר רבי יהודה: