תנן, אמר רבי יהודה:

תנו רבנן:

זמנא חדא הוה עלמא צריכא למטרא,

אתא רבי אליעזר, וגזר ארבעין תעניתא, ולא אתא מטרא,

צלי צלותא, ולא אתא מטרא.

אתא רבי עקיבא, וקם וצלי,

אמר משיב הרוח, ונשב זיקא,

אמר ומוריד הגשם, ואתא מטרא.

חלש דעתיה דרבי אליעזר,

אסתכל רבי עקיבא באנפוי.

קם רבי עקיבא קמי עמא ואמר:

אמשול לכם משל, למה הדבר דומה:

רבי אליעזר דמי לרחימא דמלכא, דרחים ליה יתיר, וכד עאל קמי מלכא, ניחא ליה, ולא בעי למיתן ליה בעותיה בבהילו, כי היכי דלא ליתפרש מניה, דניחא ליה דלישתעי בהדיה.

ואנא דמי לעבדא דמלכא, דבעא בעותיה קמיה, ולא בעי מלכא דליעול לתרעי פלטרין, וכל שכן דלישתעי בהדיה, אמר מלכא, הבו ליה בעותיה בבהילו, ולא ליעול הכא.

כך רבי אליעזר איהו רחימא דמלכא, ואנא עבדא, ובעי מלכא לאשתעי בהדיה כל יומא, ולא יתפריש מניה.

ואנא, לא בעי מלכא דאיעול תרעי דפלטרין.

נח דעתיה דרבי אליעזר.

אמר ליה: עקיבא, תא ואימא לך מלתא דאתחזיא לי בחלמא האי פסוקא, דכתיב, (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. תא חזי, תריסר טורי אפרסמונא (דכיא) עאל ההוא דלביש חושנא ואפודא, ובעא מן קודשא בריך הוא, למיחס על עלמא ועד האידנא תלי איהו.

אי הכי אמאי חלש דעתיה דרבי אליעזר?

משום בני נשא, דלא ידעין בהאי.