, (שיר השירים ג׳:ו׳) מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל. מי זאת עולה. תא חזי, בזמנא דהוו ישראל אזלי במדברא, שכינתא אזלא קמייהו ואינהו הוו אזלי אבתרה. דכתיב, (שמות י״ג:כ״א) ויי הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם וגו'. ובגין כך כתיב, (ירמיהב) כה אמר יי זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר וגו'.

ושכינתא הות אזלא וכלהו ענני יקר בהדה. וכד הוה שכינתא נטלא, הוו נטלין. כמה דכתיב, (שמות מ׳:ל״ו) ובהעלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו'. וכד איהי סלקא ההוא עננא סלקא עד לעילא, וכל בני עלמא חמאן ושאלי ואמרי, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן.

ההוא עננא דשכינתא אתחזיא עשן, מאי טעמא איהי עשן. בגין דנורא דאדליק אברהם ויצחק בריה הוה אחיד בה ולא אעדי מינה. וכד אתאחדת ההוא נורא בגווה הוה סליק עננא (נ''א תננא).

ועם כל דא, מקטרת מר ולבונה. מאי מקטרת, מתקטרא בתרין סטרין אחרנין, עננא דאברהם לימינא, עננא דיצחק לשמאלא. מכל אבקת רוכל, דא יעקב.

דבר אחר דא יוסף הצדיק, בגין דארונא דיוסף הוה אזיל לגביה, אמאי רוכל, בגין דהוה רכיל לאחוי לגביה דאבוי. דבר אחר אמאי רוכל, אלא מה חנוני דא קטירי דקוסטרי ואבקי דפולמי כלהו בידיה. הכי נמי יוסף, איהו קיומא דאורייתא בגין דאיהו קיים לה, בגין דכל פקודי אורייתא מתקשרן בנטירו דברית קדישא.

ועל דא שכינתא מתקטרא באברהם יצחק ויעקב ויוסף, כחדא אינון ודיוקנא חדא להו. הדא הוא דכתיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אלה תולדות יעקב יוסף. ובגין כך מכל אבקת רוכל, בגין דמאתר דנהרא דנגיד ונפיק אשתקייא כלא ונהירו כל אנפין.

ותא חזי, כד הוו ישראל בארעא והוו מקריבין קרבנין, כלהו הוו מתקרבין לגבי קודשא בריך הוא כדקא יאות, וכד קרבנא אתעביד ותננא סליק בארח מישר, כדין הוו ידעי דתננא דמדבחא אדליק בוצינא דאתחזיא לאדלקא, וכל אנפין נהירין ובוצינין דלקין.

ומיומא דאתחריב בי מקדשא לית לך יומא ויומא דלית ביה זעימו ורוגזא. כמה דאת אמר, (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, ואתפרש חדוה מעילא ומתתא. וישראל אזלין בגלותא ואינון ברשו דטעוון אחרנין. וכדין אתקיים קרא דכתיב, (דברים כ״ח:ל״ו) ועבדת שם אלהים אחרים.

וכל דא למה, בגין דכתיב, (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת את יי אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. מאי מרוב כל. הכא מרוב כל, והתם בחסר כל.

עד דיתער קודשא בריך הוא ויפרוק לון מביני עממיא, כמא דאת אמר, (דברים ל׳:ג׳) ושב יי אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יי אלהיך שמה. וכתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו':