(תהילים י״ח:מ״ז) חי יי וברוך צורי וירום אלהי ישעי, האי קרא איהו רזא. חי יי, וכי לא ידענא דקודשא בריך הוא אקרי חי, אלא אפילו צדיק, איהו אקרי חי, דהא חי, צדיק איהו לעילא וצדיק איהו לתתא. לעילא קודשא בריך הוא אקרי חי. לתתא צדיק אקרי חי, דכתיב, (שמואל ב כ״ג:כ׳) ובניהו בן יהוידע בן איש חי, אמאי אקרי חי בגין דאיהו צדיק, דהא צדיק חי אקרי, חי העולמים. וברוך צורי, כלא חד, חי וברוך, דלא מתפרשי מהדדי, דכד מתחברין כחדא. אקרי (שיר השירים ד׳:ט״ו) באר מים חיים. דא נביע לגו, ודא אתמלייא מניה.

וירום אלהי ישעי, דא עלמא עלאה, דאיהו רם ונשא, רם על כלא. דהא מיניה נפיק כלא, (מקורא דלא פסיק) וכל נביעו דנביע, לאתמלייא בירא כדקא יאות. ומתמן אתברכא, לאנהרא לכל אינון דלתתא, וכד (האי) אתמלייא, כלא כדקא יאות, כדין וירום אלהי ישעי.

(איוב ל״ו:ז׳) לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא וישיבם לנצח ויגבהו, תא חזי, כד חייביא לא שלטין בעלמא ואתאבידו מיניה, (בעלמא) (מעלמא) כדין צדיק איהו שליט בעלמא, הדא הוא דכתיב, (שם) לא יחיה רשע ומשפט עניים יתן. מה כתיב בתריה, לא יגרע מצדיק עיניו, מהו עיניו, כמה דאת אמר (תהלים לה) עיני יי אל צדיקים.

ואת מלכים לכסא, אלין אינון מלכין שליטין, דאתאחדן לכסא. וישיבם לנצח, דאתקיימו בכרסייא, בקיומא שלים. ויגבהו, אמאי ויגבהו, לשלטאה בעלמא, ויתקיים כרסייא על סמכוהי. דבר אחר ויגבהו, דנטלי כרסייא, וזקפין לה לעילא, לאתאחדא באתריה כדקא יאות, וכדין כלא יחודא חדא.

(במדבר כ״ח:ב׳) את קרבני לחמי לאשי וגו'. קרבנא דקודשא בריך הוא בכל יומא, בגין למיזן עלמא ולמיהב ספוקא לעילא ותתא. דהא באתערותא דלתתא, אתער לעילא. ובדא מסתפקין כל חד וחד כדקא יאות.

את קרבני לחמי, הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי. לאשי, הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אכלו רעים וגו', ומה קודשא בריך הוא פקיד לאתערא מזונא לעילא (לתתא) בגין לאתערא מזונא (לעילא) לתתא מההוא מזונא. מאן דיהיב מזונא לקיימא נפשא, על אחת כמה וכמה דקודשא בריך הוא בריך ליה, ויתער ליה מזונא דלעילא, ויתברך עלמא בגיניה.

האי קרא אמר רבי אלעזר (במדבר כ״ח:ב׳) את קרבני לחמי לאשי, את קרבני, רזא דכנסת ישראל. דכתיב את, את דייקא. קרבני, דא איהו קרבנא, וקשורא לאתקשרא. לחמי, דא מזונא דאתי מלעילא, באתערותא דלתתא. לאשי, לאתכללא שאר חילין אחרנין דאצטריכו לאתזנא, כל חד וחד כדקא חזי ליה. ריח ניחחי, דא רעותא וקשורא, דאתאחדא כלא ברזא דעלמא עלאה.

תשמרו להקריב לי במועדו, מאן מועדו, בזמן דאתער אברהם למעבד רעותיה, דכתיב, (בראשית כ״ב:ג׳) וישכם אברהם בבקר. ובזמנא דאתעקד יצחק על גבי מדבחא, דההיא שעתא, בין הערבים הוה.

ואמר רבי (חייא) ייסא: אי הכי, האי דכתיב במועדו, במועדים מבעי ליה.

ההיא שעתא אתכליל אשא במיא ומיא באשא, ובגין כך כתיב במועדו. תא חזי: בכל קרבנין לא כתיב כמה דכתיב הכא, תשמרו להקריב לי. תשמרו, רזא דשמור, דאיהו צריכא לקרבא לגבי עילא, דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו. בימינא ושמאלא, כמה דאתמר באברהם ויצחק, וכלא ברזא עלאה.