סיפורי הזוהר

מהדורה דיגיטלית

ר' יצחק פוגש אדם ושני בניו, ר' שמעון מגלה לו שמדובר בצאצאי רבי צדוק

זוהר ח"א קמ"ח ע"א – קמ"ט ע"א \ ק"נ ע"ב (ויצא)פתח בספריא ↗
השוואה לסיפור אחר

רבי יצחק הוה יתיב יומא חד קמי מערתא דאפיקותא,

אעבר חד בר נש ותרין בנין עמיה,

והוה אמר חד לחד: דא תוקפא דשמשא מסטרא דדרום איהו, ועלמא לא אתקיים אלא על רוח, בגין דרוח איהו קיומא שלימו דכל סטרין, ואלמלא דאיהו קיימא בשלימו, לא יכיל עלמא לאתקיימא.

אמר ליה אחוה זעירא: אלמלא יעקב לא אתקיים עלמא. תא חזי: בשעתא דייחדו בנוי יחודא דלעילא, ואמרו (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל יי אלהינו יי אחד, דא הוא שלימו עלאה, לאתיחדא ביחודא חד. כדין אתחבר יעקב אבוהון ונטיל ביתיה, ויתיב ביה בחבורא חדא עם אבהן, לאתחברא דכר ונוקבא כחדא.

אמר רבי יצחק: אשתתף בהדייהו, ואשמע מאי קאמרי.

אזל בהדייהו.

פתח ההוא בר נש ואמר:

(תהילים קל״ב:ח׳) קומה יי למנוחתך אתה וארון עזך. קומה יי למנוחתך, כמאן דאמר, יקום מלכא, לבי נייחא דמשכניה. תרין אינון הוו דאמרו קומה יי, משה ודוד. משה אמר, (במדבר י׳:ל״ה) קומה יי ויפוצו אויביך. ודוד אמר, קומה יי למנוחתך. מאי איכא בינייהו. אלא משה כמאן דפקיד לביתיה קאמר, משה פקיד לה, לאגחא קרבא לקביל שנאוי. דוד זמין ליה לנייחא, כמה דמזמין (ליה) למריה, זמין למלכא ולמטרוניתא עמיה, הדא הוא דכתיב, קומה יי למנוחתך אתה וארון עזך, בגין דלא לאפרשא לון. (תהילים קל״ב:ח׳) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. מכאן אוליפנא, דמאן דמזמן למלכא, ישני עובדוי בגין למיהב חדוה למלכא. אי ארחיה דמלכא דחדאן ליה בדיחי הדיוטי, יסדר קמיה בדיחי רופינוס ופרדשכי, ואי לאו, לאו איהו (בגין) בדיחותא דמלכא.

תא חזי, דוד זמין ליה למלכא ולמטרוניתא לנייחא, מה עבד, שני בדיחי דמלכא, בגין רופינוס. ומאן נינהו, דכתיב, (תהילים קל״ב:ט׳) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. (ר''ל ע''ב, רל''ד ע''א) וחסידיך ירננו, לוייך ירננו מבעי ליה, דהא ליואי אינון בדיחי מלכא. והשתא דוד דזמין ליה לנייחא, עבד כהני וחסידי דליהוו אינון בדיחי מלכא.

אמר ליה קודשא בריך הוא, דוד, לא בעינא לאטרחא עלך. (אלין) (נ''א אמר ליה קודשא בריך הוא, דוד, לאו הכי) אמר ליה דוד, מארי (לאו הכי אלא), כד אנת בהיכלך, את עביד רעותך. השתא דזמיננא לך, ברעותי קיימא מלה לאקרבא אלין, דאינון חשיבי יתיר, אף על גב דלאו ארחייהו בהאי.

מכאן אוליפנא, דמאן דאיהו בביתיה, יסדר אורחיה ועובדיה כרעותיה. אי מזמנין ליה, יעביד רעותיה דאושפיזיה, כמה דמסדר עלוי. דהא דוד אחלף ליואי וסדר כהני, וקודשא בריך הוא אוקים מלה כרעותיה.

אמר דוד, בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך סדורא דקא סדרנא, לא יתוב לאחורא. אמר ליה קודשא בריך הוא, דוד, חייך, אפילו במאנין דילי לא אשתמש, אלא במאנין דילך. ולא זז קודשא בריך הוא מתמן, עד דיהיב ליה נבזבזן ומתנן, דכתיב, (תהילים קל״ב:י״א) נשבע יי לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך.

אתא רבי יצחק ונשקיה,

אמר: אי לא אתינא להאי ארחא, אלא למשמע דא דיי.

פתח חד בריה ואמר:

(בראשית כ״ח:י׳) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, היינו דכתיב, (בראשית ב׳:כ״ד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. דבר אחר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, רמז כד נפקו ישראל מבי מקדשא, ואתגלו ביני עממיא, כמה דאת אמר, (איכה א׳:ו׳) ויצא מן בת ציון כל הדרה, וכתיב גלתה יהודה מעוני וגו'.

פתח אחרא זעירא ואמר:

(בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וגו', מאי (מ''ט ע''ב) ויפגע במקום, למלכא דאזיל לבי מטרוניתא, בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין, בגין דלא תשתכח גביה כהפקירא. ולא עוד, אלא דאפילו אית ליה ערסא דדהבא, וכסותותי מרקמאן באפלטייא, למיבת בהו. ואיהי מתקנא ערסיה באבנין (פנחס רכ''ג ע''א, רמ''ג ע''ב) בארעא, ובקיסטרא דתיבנא. ישבוק דידיה, ויבית בהו למיהב לה נייחא, ובגין דיהא רעותא דלהון כחדא, בדלא אניסו. כמה דאוליפנא הכא, דכיון דאזל לגבה מה כתיב, (וילן שם כי בא השמש לאחזאה דאסיר ליה לבר נש לשמשא ערסיה ביומא) (בראשית כ״ח:י״א) ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (שם) וישכב במקום ההוא, בגין למיהב לה נייחא, דאפילו אבני ביתא, רחימין קמיה, למיבת בהו. (ס''א דכתיב וישכב במקום ההוא)

בכה רבי יצחק, (ד''א ל''ג וחייך) וחדי,

אמר: מרגלאן אלין תחות ידייכו, ולא אזיל בתרייכו?

אמרו ליה: את תזיל לאורחך, ואנן ניעול למתא להלולא דהאי ברי.

אמר רבי יצחק: השתא אית לי למהך לארחי.

אזיל ליה, וסדר מלין קמיה דרבי שמעון.

אמר רבי שמעון: ודאי שפיר קאמרו, וכלא בקודשא בריך הוא אתמר.

אמר: מלין אלין, מבני בנוי דרבי צדוק חלשא נינהו, מאי טעמא אקרי חלשא? בגין דארבעין שנין אתעני על ירושלם, דלא יתחרב ביומוי, והוה פריש על כל מלה ומלה דאורייתא, רזין עלאין, ויהיב בהו ארחא לבני עלמא, לאתנהגא בהו.

אמר רבי יצחק: לא הוו (אלא) יומין זעירין, עד דאערענא בההוא בר נש ובריה זעירא עמיה.

אמינא ליה: אן הוא ברך אחרא.

אמר לי: עבידנא ליה הלולא ואשתאר בדביתהו.

כיון דאשתמודע בי, אמר ליה: חייך, דלא זמיננא לך להלולא דברי, בגין תלת מלין:

חד, דלא ידענא בך ולא אשתמודענא לך, דהכי מזמנין ליה לבר נש כפום יקריה, ודילמא אנת גברא רבא, ואפגים יקרך.

וחד, דילמא אנת אזיל בארחך בבהילו, ולא אטרח עלך.

וחד, דלא תכסיף קמי אנשי דחבורא. דאורחא דילן, דכל אינון דאכלי לפתורא דחתן וכלה, כלהו יהבי נבזבזן ומתנן לון.

אמינא ליה: קודשא בריך הוא ידין לך לטב.

אמינא ליה: מה שמך,

אמר ליה: צדוק זוטא.

בההוא שעתא, אוליפנא מניה, תליסר (נ''א תריסר) רזין עלאין באורייתא, ומן בריה תלת, חד בנבואה, וחד (נ''א ותרין) בחלמא.

ואמר: מה בין נבואה לחלמא. נבואה בעלמא דדכורא איהו, וחלמא בעלמא דנוקבא, ומהאי להאי, כשיתא דרגין נחתא. נבואה בימינא ובשמאלא, וחלמא בשמאלא. וחלמא מתפרשא לכמה דרגין לתתא, בגין כך חלמא איהו בכל עלמא. אבל כפום דרגיה, הכי חמי, כפום בר נש, הכי דרגיה, דנבואה לא אתפשטא אלא באתריה. תא חזי: מה כתיב, (בראשית כ״ח:י״ב) ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו.

פתח ואמר:

(יחזקאל א׳:ג׳) היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר ותהי עליו שם יד ה'. היה היה, נבואה לשעתא היתה (ס''א הוות), דאצטריך על גלותא בגין דשכינתא נחתת בהו בישראל בגלותא, וחמא יחזקאל מה דחמא לפום שעתא. ואף על גב דלא אתחזי ההוא אתר להאי, בגיני כך היה היה. מאי היה היה. אלא היה לעילא, היה לתתא. דכתיב סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, נטיל (ליה) לעילא ונטיל (ליה) לתתא. היה היה, חד לעילא, וחד לתתא...

הערות:

נקודת הסיום של הסיפור צריכה בירור