(משלי ל״א:כ״ו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. פיה פתחה בחכמה, דא כנסת ישראל, ותורת חסד על לשונה אלין אינון ישראל, דאינון לישנא דאורייתא דמשתעי בה יומי ולילי. (משלי ל״א:כ״ו) פיה פתחה בחכמה דא ב' דבראשית, ואוקמוה. ותורת חסד על לשונה דא אברהם, דביה ברא עלמא, וביה משתעי תדיר. ב' סתים מהאי גיסא, ופתיחא מהאי גיסא. סתימא מהאי גיסא, כמה דאת אמר, (שמות ל״ג:כ״ג) וראית את אחורי. פתיחא מהאי גיסא, בגין לאנהרא (נ''א להדרא) אנפהא לגבי עילא, ופתיחא מהאי גיסא, בגין לקבלא מלעילא, ואיהי אכסדרה לקבלא. ובגין כך קיימא ברישא דאורייתא ואתמלייא לבתר, פיה פתחה בחכמה, בחכמה ודאי, דכתיב בראשית ברא אלהים, כתרגומו. ותורת חסד על לשונה, דהא לבתר משתעי ואמר (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.

פיה פתחה בחכמה, דא ה' (קדמאה) דשמא קדישא דכלא בה, ואיהי סתים וגליא, כלילא דעילא ותתא, רזא דעילא ותתא. (משלי ל״א:כ״ו) פיה פתחה בחכמה, בגין דאיהי סתימא דלא אתיידע כלל, דכתיב, (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. וכד שארי לאתפשטא בחכמה דאתדבק בה, ואיהי בגווה, (ואיהי) אפיקת קלא, דאיהי תורת חסד.

פיה פתחה בחכמה, דא ה''א בתראה דאיהו (דאיהי) דבור, ומלה תליא בחכמה. ותורת חסד על לשונה. דא קול דקיימא על דבור לאנהגא ליה. ותורת חסד, דא יעקב, דאיהו על לשונה, לאנהגא מלה ולאחדא לה, דהא לית דבור בלא קול, ואוקמוה.

(משלי ח׳:י״ב) אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא. אני חכמה, דא כנסת ישראל. שכנתי ערמה, דא יעקב דאיהו חכים, ודעת מזמות אמצא דא יצחק, דהוה ליה דעת מזמות לברכא ליה לעשו. ובגין דחכמה אשתתף בהדיה דיעקב דאיהו ערמה, ודעת מזמות אמצא, דאתברך יעקב מאבוי, ושרו עליה כל אינון ברכאן, ואתקיימו ביה ובבנוי לעלם ולעלמי עלמין.

מאינון אתקיימו בהאי עלמא, וכלהו יתקיימון לזמנא דמלכא משיחא, דכדין יהון ישראל גוי אחד בארץ ועם אחד לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ. וישלטון לעילא ותתא, דכתיב, (דניאל ז׳:י״ג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, דא מלכא משיחא, דכתיב, (דניאל י״ב:ח׳-ט׳) וביומיהון די מלכיא אנון יקים אלה שמיא מלכו וגו'. ועל דא בעא יעקב, דיסתלקון ברכוי לההוא זמנא דאתי, ולא נטל לון לאלתר.

ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי ואל תחת ישראל וגו'. האי קרא אוקמוה. אבל בההיא שעתא דנפק יעקב מקמי אבוי, באינון ברכאן, אסתכל בנפשיה. אמר, הא אלין ברכאן, בעינא לסלקא לון לבתר לאריכו יומין, והוה דחיל ומסתפי, נפק קלא ואמר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי כי אתך אני, לא אשבוק לך בהאי עלמא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי הנני מושעך מרחוק, לההוא זמנא דאנת סליק לון לאינון ברכאן. (ירמיהו מ״ו:כ״ז) ואת זרעך מארץ שבים, דאף על גב דהשתא נטיל ברכוי עשו וישתעבדון בבנך, אנא אפיק לון מידוי, וכדין ישעבדון בניך ביה. ושב יעקב, לאינון ברכאן, ושב יעקב, דא שכינתא (נ''א דהיא עמיה דיעקב). ושב יעקב ודאי. ושקט ושאנן, כמה דאוקמוה. מאינון מלכוון, מבבל ממדי ומיון, ומאדום. דאינהו הוו דאשתעבדו בהו בישראל. (שם) ואין מחריד, לעלם ולעלמי עלמיא.

ודאי כל מה דעביד קודשא בריך הוא בארעא, כלא הוה ברזא דחכמתא, וכלא בגין לאחזאה חכמתא עלאה להו לבני נשא, בגין דילפון מההוא עובדא רזין דחכמתא, וכלא אינון כדקא יאות, ועובדוי כלהו אורחי דאורייתא, בגין דאורחי דאורייתא, אינון ארחי דקודשא בריך הוא, ולית מלה זעירא דלית בה כמה אורחין ושבילין, ורזין דחכמתא עלאה.

תא חזי, דהא רבי יוחנן בן זכאי הוה אמר תלת מאה הלכות פסוקות, ברזא דחכמתא עלאה, בפסוק (בראשית ל״ו:ל״ט) ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, ולא גלי לון, אלא לרבי אליעזר דהוה עמיה, בגין למנדע דכמה רזין עלאין אינון בכל עובדא ועובדא דאיהי באורייתא, ובכל מלה ומלה חכמתא איהי, ואורייתא דקשוט, בגין כך אינון מלין דאורייתא, מלין קדישין אינון, לאחזאה מינה נפלאות, כמה דאת אמר, (תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

תא חזי, בשעתא דעקים ההוא חויא לאדם ולאתתיה, דאקריב לאתתא ואטיל בה זוהמא, ואתפתא ביה אדם כדין אסתאב עלמא ואתלטיא ארעא בגיניה, וגרים מותא לכל עלמא, וקיימא עלמא לאתפרעא מניה. עד דאתא אילנא דחיי, וכפי (וכפר) על אדם, וכפייא ליה לההוא נחש דלא ישלוט לעלמין על זרעא דיעקב.

דהא בזמנא דאקריבו ישראל שעיר, הוה אתכפיא ההוא נחש ואתהפך לעבדא, (קמ''ד ע''ב) כמה דאתמר. ועל דא אקריב יעקב לאבוי תרין שעירין. חד, לאכפיא לעשו דאיהו שעיר. וחד, בגין דרגא דהוה תלי ביה עשו ואתדבק ביה (קמ''ב ע''ב) ואתמר.

ובגין כך קיימא עלמא, עד דתיתי אתתא כגוונא דחוה, ובר נש כגוונא דאדם, ויעקימו ויחכימו ליה לההוא חויא בישא וההוא דרכיב עליה וכלא אתמר.

(בראשית כ״ה:כ״ז) ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, והא אתמר ויעקב איש תם ישב אהלים. איש תם, גבר שלים, כתרגומו. ישב אהלים, אמאי איהו תם, בגין דאיהו ישב אהלים, דאחיד (קל''ט ע''ב) לתרין סטרין, לאברהם וליצחק. ועל דא, יעקב בסטרא דיצחק אתא לגביה דעשו, כמה דאתמר. דכתיב, (שמואל ב כה) עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפל. וכד אתא עם ברכאן, בסיועא דלעילא קא אתא, בסיועא דאברהם ויצחק, ובגין כך בחכמתא הוה, כמה דאתמר.

תא חזי, כד יעקב אתער לגבי סמאל, דרגא דעשו, וקביל עליה ליעקב, ויעקב נצח ליה בכמה סטרין, נצח לחויא בחכמתא ובעקימו, ולא אתנצח, בר בשעיר. ואף על גב דכלא חד, נצח כמו כן לסמאל בנצחונא אחרא, ונצחיה, הדא הוא דכתיב (בראשית לכ) ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו.

תא חזי, זכותיה דיעקב כמה הוה, דאיהו אתא ובעא לאעברא ליה מעלמא. וההוא ליליא, הות ליליא דאתברי ביה סיהרא, ויעקב אשתאר בלחודוי. דלא הוה עמיה אחרא, דתנן לא יפוק בר נש יחידאי בליליא, וכל שכן (קס''ט ע''ב) בליליא דאתבריאו ביה נהורין, דהא סיהרא איהי חסרא, דכתיב, (בראשית א׳:י״ד) יהי מאר''ת חסר. וההוא ליליא, אשתאר בלחודוי, בגין דכד סיהרא (קי''ד ע''ב) חסרא, חויא בישא אתתקף ושלטא, וכדין אתא סמאל, וקטריג ליה, ובעא לאובדא ליה מעלמא.

ויעקב הוה תקיף בכל סטרין, בסטרא דיצחק ובסטרא דאברהם, דאינון הוו תקיפו דיעקב. אתא לימינא חמא לאברהם תקיף בתקיפו דיומא, בסטרא דימינא דחסד. אתא לשמאלא, חמא ליצחק תקיף בדינא קשיא. אתא לגופא, חמא ליעקב, תקיף מתרין סטרין אלין דסחרן ליה, חד מכאן, וחד מכאן. כדין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, דאיהו אתר לבר מגופא, ואיהו חד עמודא דגופא, כדין ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו וגו'.

כיון דאתער צפרא ועבר ליליא, אתתקף יעקב, ואתחלש חיליה דסמאל, כדין אמר שלחני, דמטא זמנא לומר שירתא דצפרא. ובעי למיזל, ואודי ליה על אינון ברכאן, ואוסיף ליה ברכתא אחרא, דכתיב (בראשית ל״ב:ל׳) ויברך אתו שם.

תא חזי, כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי, בההוא עקימו, ורווח כל אינון ברכאן. וחד דשכינתא דבריך ליה קודשא בריך הוא, כד הוה אתי מלבן, דכתיב, (בראשית ל״ה:ט׳) ויברך אלהים את יעקב. וחד, דברכיה ליה ההוא מלאכא ממנא דעשו. וחד, ברכה אחרא, דברכיה ליה אבוה, כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב (בראשית כ״ח:ג׳) ואל שדי יברך אתך וגו'.

בההוא זמנא דחמא יעקב גרמיה בכל הני ברכאן, אמר, במאן ברכתא דמנייהו אשתמש השתא. אמר, בחלשא מנייהו אשתמש השתא, ומאן איהו, דא בתרייתא, דברכיה אבוה, ואף על גב דאיהי תקיפא, אמר, לאו איהי תקיפא בשלטנותא דהאי עלמא כקדמאה.

אמר יעקב, אטול השתא דא ואשתמש בה, (קס''ו ע''ב, קע''ב ע''ב) ואסלק כל אינון אחרנין לזמנא דאצטריך לי ולבנאי בתראי. אימתי, בזמנא דיתכנשון כל עממיא לאובדא בני מעלמא, דכתיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כל גוים סבבוני בשם יי כי אמילם. סבוני גם סבבוני וגו'. סבוני כדבורים וגו'. הא הכא תלתא, לגבי תלתא דאשתארו. חד, אינון ברכאן קדמאי דאבוה. תרין, אינון ברכאן דברכיה קודשא בריך הוא. תלת, אינון ברכאן דברכיה ההוא מלאכא.

אמר יעקב, להתם אצטריכו, לגבי מלכין וכל עמין דכל עלמא, ואסליק לון להתם. והשתא לגבי דעשו, די לי בהאי. למלכא, דהוו ליה כמה לגיונין תקיפין, כמה מארי מגיחי קרבא לאגחא קרבין, דזמינין לגבי מלכין תקיפין לאגחא בהו קרבא. אדהכי שמע על לסטים חד קפחא, אמר, הני בני תרעי יהכון תמן. אמר ליה, מכל לגיונין דילך, לית אנת משדר התם אלא אלין. אמר, לגבי ההוא לסטים, די באלין. דהא כל לגיונותי ומארי קרבא, אסתלק לגבי אינון מלכין תקיפין, ביומא דקרבא, דאצטריכו לי, ליהוו.

אוף הכי יעקב אמר לגבי עשו, די לי השתא באלין ברכאן. אבל לההוא זמנא, דאצטריכו לבני לגבי כל מלכין ושליטין דכל עלמא, אסלק לון. כד ימטי ההוא זמנא, יתערון אינון ברכאן מכל סטרין, ויתקיים עלמא על קיומיה כדקא יאות, ומההוא יומא ולהלאה, יקום מלכותא דא על כל שאר מלכו אחרא, כמה דאוקמוה, דכתיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תדק ותסף כל אלין מלכותא והיא תקום לעלמיא. והיינו ההיא אבנא, דאתגזרת מן טורא די לא בידין, כמה דאת אמר (בראשית מ״ט:כ״ד) משם רועה אבן ישראל, מאן אבן דא. דא כנסת ישראל, כמה דאת אמר, (בראשית כ״ח:כ״ב) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'.

מהכא (ישעיהו י׳:כ׳-כ״א) שאר ישוב שאר יעקב, אלין ברכאן אחרנין דאשתארו, וכתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בגוים כלהו, ולא בעשו בלחודיה, וכתיב והיה שארית וגו', כטל מאת יי.

(מלאכי א׳:ו׳) בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן, דא עשו. דלא הוה בר נש בעלמא דיוקיר לאבוי, כמה דאוקיר עשו לאבוי. וההוא יקירו דאוקיר ליה אשליט ליה בהאי עלמא. (שם) ועבד אדוניו, דא אליעזר עבד אברהם (פ''ז ע''א) ואוקמוה, דהא בר נש דהוה אתי לחרן, בכמה עותרא, וכמה מתנן ונבזבזין, וגמלין טעינן. דלא אמר לבתואל ולבן, דאיהו רחימוי דאברהם, או בר נש אחרא דאתי בפיוסא דאברהם, אלא עד לא ימלל מלוי, מה כתיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) ויאמר עבד אברהם אנכי, ולבתר אדני אדני, בגין דיוקיר ליה לאברהם ההוא יקרא וההוא טיבו, אוריך ליה לכמה זמנין.

כך עשו, ההוא יקרא דאוקיר ליה לאבוי, אוריך ליה כל הני זמנין דישלוט בעלמא דא. ואינון דמעין, אורידו לון לישראל בשעבודא דיליה, עד דיתובון ישראל לקודשא בריך הוא, בבכיה ובדמעין. דכתיב בבכי יבאו וגו', וכדין כתיב, ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה ליי המלוכה. ברוך יי לעולם אמן ואמן.