תא חזי, בשעתא דקודשא בריך הוא זמין לאחייא מתייא, כל אינון נשמתין דיתערון קמיה כלהו קיימין דיוקנין דיוקנין קמיה בההוא דיוקנא ממש דהוו בהאי עלמא, ונחית לון קודשא בריך הוא, ויקרי לון בשמהן כמה דאת אמר, (ישעיה נח) לכלם בשם יקרא. וכל נשמתא תיעול לדוכתה, ויקומון בקיומא בעלמא כדקא חזי, וכדין יהא עלמא שלים, ועל ההוא זמנא כתיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) וחרפת עמו יסיר וגו', מאי וחרפת עמו יסיר. דא יצר הרע דאחשיך אנפי בריין ושליט בהו.

הא חמינן כל זמנא דבר נש קאים ברוחא דא. לאו איהו מסאב, נפקא נשמתיה מניה איהו מסאב. אמר ליה ודאי הכי הוא, והכי אתמר דהא ההוא יצר הרע כד נטיל רוחא דבר נש סאיב ליה ואשתאר גופא מסאב, ושאר עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות כד אינון בחייהון אינון מסאבין דהא מסטרא מסאבא אית לון נשמתין, וכד אתריק מניה ההוא מסאבו אשתאר גופא בלא מסאבו כלל.

בגין כך מאן דאתדבק באתתא דשאר עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות אסתאב איהו. וההוא ברא דאתיליד ליה יקבל עליה רוח מסאבא. ואי תימא הא בסטרא דאבוי מישראל קא אתיא, אמאי יקבל עליה רוח מסאבא.

תא חזי, דהא בקדמיתא אסתאב אבוי בשעתא דאתדבק בההיא אתתא דאיהי מסאבא, וכיון דאב איהו אסתאב בההיא אתתא דאיהי מסאבא, כל שכן דאיהו ברא דאתיליד מינה יקבל עליה רוח מסאבא. ולא עוד אלא דעבר על אורייתא דכתיב, (שמות לה) כי לא תשתחוה לאל אחר, כי יי קנא שמו בגין דקני על האי ברית קדישא.

תא חזי דהא אתמר דכיון דידע אברהם אבינו חכמתא בעא לאתפרשא מכל שאר עמין ולא לאתדבקא בהו, ובגין כך כתיב ואשביעך ביי אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו', מבנות הכנעני ודאי, (מאי) רזא איהו כמא דאת אמר (מלאכי ב׳:י״א) ובעל בת אל נכר. אשר אנכי יושב בקרבו. אנכי דייקא כתיב הכא אשר אנכי, וכתיב התם (ישעיה מד אנכי עשיתי ארץ. וכל דא בגין דלא לאסתאבא בהו.)

תא חזי, האי מאן דאעיל האי ברית קדישא בההיא אתתא דשאר עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות, גרים לאסתאבא אתר אחרא. ועל דא כתיב (משלי ל׳:כ״א) תחת שלש רגזה ארץ וגו'. ואף על גב דאומי ליה בהאי ברית, לא אבטח ביה אברהם עד דצלי צלותיה קמי קודשא בריך הוא ואמר יי אלקי השמים וגו', הוא ישלח מלאכו, ודאי דא מלאך הברית, בגין דיתנטיר האי ברית ולא יסתאב בין אינון עמין:

רק את בני לא תשב שמה. מאי טעמא, בגין דידע אברהם דהא בכלהו לא הוה מאן דאשתמודע ליה לקודשא בריך הוא בר איהו בלחודוי, ולא בעא דלהוו מדוריה דיצחק בינייהו, אלא דיהא מדוריה עמיה, ויצחק יוליף מניה תדיר ארחוי דקודשא בריך הוא, ולא יסטי לימינא ולשמאלא. ועל דא לא בעא אברהם דלהוי מדוריה דיצחק תמן.

ודאי זכותיה דאברהם אערע קמיה דההוא עבדא, דההוא יומא נפק, וההוא יומא מטא לעינא דמיא, דכתיב ואבא היום אל העין. והא אוקמוה.

(תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כמה אינון בני נשא טפשין דלא ידעין ולא מסתכלין לאשתדלא באורייתא, בגין דאורייתא כל חיין וכל חירו וכל טוב בעלמא דין ובעלמא דאתי. (ההוא חירו דעלמא דין ודעלמא דאתי איהו) (נ''א ההוא חירו דעלמא דאתי איהו חיין בעלמא דין). חיין אינון בעלמא דין דיזכון ליומין שלמין בהאי עלמא כמא דאת אמר, (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא. וליומין אריכין בעלמא דאתי. בגין דאינון חיין שלימין, אינון חיין דחידו, חיי בלא עציבו, חיין דאינון חיין. חירו בעלמא דין חירו דכלא, דכל מאן דאשתדל באורייתא לא יכלין לשלטאה עלוי כל עמין דעלמא.

ואי תימא אינון בני שמד. גזרה היא מלעילא כגון רבי עקיבא וחברוי, וכך סליק במחשבה. חירו דמלאך המות דלא יכיל לשלטאה עלוי, והכי הוא ודאי דאי אדם הוה אתדבק באילנא דחיי דאיהו אורייתא, לא גרים מותא ליה ולכל עלמא. ובגין כך כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל מה כתיב בה חרות על הלוחות והא אוקמוה. ואלמלא אינון לא חטו ושבקו אילנא דחיי, לא גרמו מותא לעלמא כמלקדמין. וקודשא בריך הוא אמר (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. חבלתון גרמיכון אכן כאדם תמותון וגו'. ועל דא כל מאן דאשתדל באורייתא לא יכיל לשלטאה עלוי ההוא חויא בישא דאחשיך עלמא.

אי הכי משה אמאי מית, דאי הכי כיון דלא חב לא ימות (ואמאי ימות).

ודאי מית, אבל לא שלטא ביה קאמרינן, אלא לא מית על ידוי ולא אסתאב ביה, ולא מית ודאי אלא אתדבק בשכינתא ואזיל לחיי עלמא.

והאי חי אקרי, כמה דאוקימנא דכתיב (שמואל בכג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי וגו'. ועל דא כל מאן דאשתדל באורייתא חירו אית ליה מכלא בעלמא דין משעבודא דשאר עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות. חירו בעלמא דאתי בגין דלא יתבעון מניה דינא בההוא עלמא כלל.

תא חזי, באוריתא כמה רזין עלאין סתימין אית בה, בגין כך כתיב, (משלי ג׳:ט״ו) יקרה היא מפנינים. כמה גניזין טמירין אית בה, ועל דא כד אסתכל דוד ברוחא דחכמתא וידע כמה פליאן נפקין מאורייתא

(תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. תא חזי, ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. יוצאת, באה מבעי ליה, מאי יוצאת. דקודשא בריך הוא אפיק לה מכל אינון בני מתא דכלהו חייבין, והיא יוצאת מכללא דלהון. ותרד העינה כתיב בה''א, רזא איהו דאערעת תמן בירא דמרים, ובגין כך כתיב העינה בה''א וסליקו לה מיא.

דבר אחר והנה רבקה יוצאת כמה דכתיב יוצאות לשאוב מים, אמאי יוצאות ולא הולכות ולא באות. אלא בגין דטמירין הוו כל יומא ובההיא שעתא נפקין לשאבא מיא, וסימנא נקיט בידיה.

תא חזי, כד מטא עבדא לחרן ואשכח לה לרבקה לעת ערב הוה עידן צלותא דמנחה. בההיא שעתא דמטא יצחק לצלאה צלותא דמנחה, בההיא שעתא מטא עבדא לגבה דרבקה. ובההיא שעתא דמטא יצחק לצלותא דמנחה כמלקדמין מטאת רבקה לגביה. לאשתכחא כלא באתריה דאצטריך כדקא יאות, וכלא מטא ברזא דחכמתא, ועל דא אתא ההוא עבדא לבאר המים רזא דכתיב (שיר השירים ד׳:ט״ו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, ואוקימנא, וכלא רזא איהו.