ר' שמעון עוסק בתורה ור' אלעזר שואל אותו שאלה
רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא, והוה משתדל בהאי קרא (דברים כ״א:ד׳) ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו' וערפו שם את העגלה בנחל. ודינא איהו בקופיץ לערפא לה.
אמר ליה רבי אלעזר: האי למאי אצטריך.
בכה רבי שמעון, ואמר:
ווי לעלמא דאתמשך בתר דא. דהא מן ההוא יומא דההוא חויא בישא דאתפתה ביה אדם שליט על אדם ושליט על בני עלמא, איהו קאים למסטי עלמא ועלמא לא יכיל לנפקא מענשיה עד דייתי מלכא משיחא ויוקים קודשא בריך הוא לדמיכי עפרא דכתיב, (ישעיה כה) בלע המות לנצח וגו' וכתיב, (זכריה יג) ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ. ואיהו קאים על עלמא דא למיטל נשמתין דכל בני נשא.
ותא חזי הא כתיב (דברים כ״א:א׳) כי ימצא חלל וגו' תא חזי, כל בני עלמא על ידי מלאך המות נפקא נשמתייהו. אי תימא דבר נש דא על ידא דההוא מלאך המות נפק נשמתיה, לאו הכי. אלא מאן דקטיל ליה, אפיק נשמתיה עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המות.
ובגין כך ולארץ לא יכפר וגו' ולארץ דילן. ולא די לון דקאים איהו למסטי עלמא למגנא ולקטרגא תדיר כל שכן דגזלין מיניה מה דאית ליה לנטלא. וקודשא בריך הוא חייס על בנוי, ובגין כך קרבין על האי עגלא, בגין לתקנא עמיה מה דאתנטיל ההיא נשמתא דבר נש מניה, ולא ישתכח מקטרגא על (ד''א ל''ג קריבין בהאי) עלמא.
ורזא עלאה תנינן הכא: שור פרה, עגל עגלה, כלהו ברזא עלאה אשתכחו, ובגין כך בדא מתקנין ליה, ודא הוא דכתיב, (דברים כא) ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו' לא שפכה ולא גרימנא מיתתיה, ובדא לא אשתכח מקטרגא עלייהו, ובכולא יהיב קודשא בריך עיטא לעלמא.
תא חזי, כגוונא דא ביום ראש השנה ויום הכפורים דדינא אשתכח בעלמא, איהו קאים לקטרגא וישראל בעיין לאתערא בשופר, ולאתערא קול דכליל באש''א ומי''א ורוח''א ואתעבידו חד, ולאשמעא ההוא קול מגו שופר.
וההוא קול סלקא עד אתר דכרסיא דדינא יתבא ובטש בה וסלקא. כיון דמטא האי קול מתתא, קול דיעקב אתתקן לעילא, וקודשא בריך הוא אתער רחמי, דהא כגוונא דישראל מתערי לתתא קול חד כליל באש''א ורוח''א ומי''א דנפקי כחדא מגו שופר, הכי נמי אתער לעילא שופר. וההוא קול דכליל באש''א ומי''א ורוח''א אתתקן, ונפק דא מתתא ודא מעילא, ואתתקן עלמא ורחמי אשתכחו.
וההוא מקטרגא אערבב דחשיב לשלטאה בדינא ולקטרגא בעלמא, וחמי דמתערי רחמי, כדין אערבב ואתשש חיליה ולא יכיל למעבד מידי, וקודשא בריך הוא דאין עלמא ברחמי, דאי תימא דדינא אתעביד, לאו הכי, אלא אתחברו רחמי בדינא, ועלמא אתדן ברחמי.
תא חזי, כתיב, (תהילים פ״א:ד׳) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו דאתכסיא סיהרא. דהא כדין שלטא האי חיויא בישא ויכיל לנזקא עלמא, וכד מתערי רחמי, סלקא סיהרא ואתעברת מתמן, ואיהו אתערבב ולא יכיל לשלטאה, ואתעבר דלא יתקרב תמן, ועל דא ביום ראש השנה בעי לערבבא ליה כמאן דאתער משנתיה ולא ידע כלום.
ביום הכפורים בעי לנייחא ולמעבד ליה נייחא דרוחא בשעיר דקרבין ליה, וכדין אתהפך סניגוריא עלייהו דישראל, אבל ביומא דראש השנה אתערבב דלא ידע ולא יכיל למעבד כלום. חמי אתערותא דרחמי סלקין מתתא, ורחמי מלעילא וסיהרא סלקא בינייהו. כדין אתערבב ולא ידע כלום ולא יכיל לשלטאה.
וקודשא בריך הוא דן להו לישראל ברחמי, וחייס עלייהו ואשתכח להו זמנא כל אנון י' יומין דבין ראש השנה ליום הכפורים לקבלא כל אנון דתייבין קמיה ולכפרא לון מחובייהו וסליק לון ליומא דכפורי.
ועל דא בכולא קודשא בריך הוא פקיד לון לישראל למעבד עובדא בגין דלא ישלוט עלייהו מאן דלא אצטריך, ולא ישלוט עלייהו דינא, ויהון כלהון זכאין בארעא כרחימו דאבא על בנין, וכולא בעובדא ובמלין תליא, והא אוקימנא מלין. ויי פקד את שרה כאשר אמר, דכתיב למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ותנינן פקד את שרה, פקידה לנוקבא, זכירה לדכורא, ובגין כך ויי פקד את שרה, כאשר אמר, דכתיב שוב אשוב אליך כעת חיה וגו', מהכא משמע דאמר (קב ב) ויאמר שוב אשוב אליך, ויאמר סתם, דאיהו הוה ולא שליחא אחרא: