תנו רבנן:

כשחלה רבי אליעזר הגדול, ההוא יומא ערב שבת הוה,

ואותיב לימיניה הורקנוס בריה, והוה מגלי ליה עמיקתא ומסתרתא, והוא לא הוה מקבל בדעתיה מלייא, דחשיב כמטורף בדעתיה הוה.

כיון דחמא דדעתא דאבוי מתישבא עלוי, קביל מניה מאה ותמנין ותשעה רזין עלאין.

כד מטא לאבני שיש דמתערבי במיא עלאה, בכה רבי אליעזר ופסק למימר,

אמר: קום התם ברי.

אמר ליה: אבא למה?

אמר ליה: חזינא דאוחית חלף מן עלמא.

אמר ליה: זיל ואימא לאמך דתסתלק תפלאי באתר עלאה, ובתר דאסתלק מן עלמא ואיתי הכא למחמי להון לא תבכי דאנון קריבין עלאין ולא תתאין ודעתא דבר נש לא ידע בהו.

עד דהוו יתבי, עאלו חכימי דרא למבקר ליה,

אוליט להו על דלא אתו לשמשא ליה, דתנינן: גדולה שמושה יותר מלמודה.

עד דאתא רבי עקיבא,

אמר ליה: עקיבא עקיבא למה לא אתית לשמשא לי (דהא אתא עתא לאצרפא).

אמר ליה: רבי לא הוה לי פנאי.

ארתח

אמר: אתמהה עלך אי תמות מיתת עצמך.

לטייה דיהא קשה מכלהון מיתתיה.

בכי רבי עקיבא ואמר ליה: רבי, אוליף לי אורייתא.

אפתח פומיה רבי אליעזר במעשה מרכבה.

אתא אשא ואסחר לתרוויהון.

אמרו חכימיא: שמע מינה דלית אנן חזיין וכדאין לכך,

נפקו לפתחא דברא ויתיבו תמן,

הוה מה דהוה ואזל אשא, ואוליף בבהרת עזה תלת מאה הלכות פסוקות, ואוליף ליה רי''ו טעמים דפסוקי דשיר השירים, והוו עינוי דרבי עקיבא נחתין מיא, ואתחזר אשא כקדמיתא.

כד מטא להאי פסוקא (שיר השירים ב) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני, לא יכיל למסבל רבי עקיבא וארים קליה בבכייתא וגעי ולא הוה ממלל מדחילו דשכינתא דהות תמן.

אורי ליה כל עמיקתא ורזין עלאין דהוה ביה בשיר השירים, ואומי ליה אומאה דלא לישתמש בשום חד פסוק מניה כי היכי דלא ליחריב עלמא, קודשא בריך הוא בגיניה. ולא בעי קמיה דישתמשון ביה ברייתי מסגיאות קדושתא דאית ביה.

לבתר נפיק רבי עקיבא וגעי ונבעין עינוי מיא, והוה אמר: ווי רבי, ווי רבי, דאשתאר עלמא יתום מנך.

עאלו כל שאר חכימיא גביה ושאלו ליה ואתיב להון.

הוה דחיק ליה (שעתא) לרבי אליעזר, אפיק תרי דרועוי ושוינון על לביה.

פתח ואמר: אי עלמא עלמא עלאה, חזרת לאעלא ולאגנזא מן תתאה כל נהירו ובוצינא. ווי לכון תרי דרעי ווי לכון תרי תורות דישתכחון יומא דין מן עלמא. דאמר רבי יצחק: כל יומוי דרבי אליעזר הוה נהירא שמעתא מפומיה כיומא דאתיהיבת בטורא דסיני.

אמר: אורייתא (סברית גמרא) גמרית וחכמתא סברית ושמושא עבדית. דאלו יהון כל בני אינשא דעלמא סופרים לא יכלין למכתב ולא חסרי תלמידי מחכמתי אלא ככוחלא בעינא ואנא מרבותי אלא כמאן דשתי בימא. ולא הוה, אלא למיתן טיבותא לרבוהי יתיר מניה.

והוו שאלין מניה בההוא סנדלא דיבום עד דנפק נשמתיה ואמר טהור.

ולא הוה תמן רבי עקיבא.

כד נפק שבתא אשכחיה רבי עקיבא דמית,

בזע מאניה וגריר כל בשריה ודמא נחית ונגיד על דיוקניה.

הוה צוח ובכי, נפק לברא ואמר: שמיא שמיא, אמרו ולסיהרא לשמשא דנהירותא דהות נהיר יתיר מנהון הא אתחשך.