(ישעיהו י׳:ל׳) צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות. האי קרא אוקמוה חבריא. אבל האי קרא על כנסת ישראל אתמר. צהלי קולך בת גלים, ברתיה דאברהם אבינו הכי אוקמוה בת גלים כדכתיב, (שיר השירים ד׳:י״ב) גל נעול. גלים אנון נהורין דמתכנשי ואזלי ועאלין לגווה ומליין לה כדכתיב, (שיר השירים ד׳:י״ג) שלחיך פרדס רמונים.

הקשיבי לישה כמא דאת אמר (איוב ד׳:י״א) ליש אובד מבלי טרף. ליש דכר. לישה נוקבא. אמאי אקרי ליש, אי משום (משלי ל׳:ל׳) דכתיב ליש גבור בבהמה, או משום דכתיב ליש אובד מבלי טרף. אלא כלא איהו ליש גבורה תתאה ודאתי מגבורה עלאה. ליש אובד מבלי טרף, בשעתא דאנון נחלין מסתלקין ולא עאלין לגווה, כדין אתקרי לישה דאבידת מבלי טרף. דכתיב ליש אובד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו.

ומה דאמר לישה היינו עניה ענתות מסכנא דמסכנותא כמא דאת אמר, (ירמיהו א׳:א׳) מן הכהנים אשר בענתות וכתיב, (מלכים א ב׳:כ״ו) ענתת לך על שדיך. מאי איריא. אלא כל זמנא דדוד מלכא הוה קיים, אסתלק אביתר בעותרא ובכלא. לבתר אמר ליה שלמה ענתות לך על שדיך.

אמאי קרי ליה שלמה הכי. אלא אמר ליה ביומך הוה אבא במסכנו והשתא לך על שדיך. השתא אית לומר אמאי אקרי אביתר ענתות. אי תימא דהוה מן ענתות, הא תנינן דכתיב, (שמואל א כ״ב:כ׳) וימלט בן אחד לאחימלך בן אחיטוב ושמו אביתר. והוא מנוב הוה, דהא נוב עיר הכהנים הוה. ואף על פי דאמרו דהיא נוב היא ענתות ואמאי לה אקרי ענתות בגין דנחתת למסכנו ואתאביד קרתא על ידא דשאול ואתאבידו כהני. אלא ענתות כפר הוה, ולאו הוא נוב, ועל דא קרי ליה אביתר ענתות, בגין דאמר (מלכים א ב׳:כ״ו) וכי התענית בכל אשר התענה אבי. ומקרתא דנוב הוה, ועל מסכנו דדוד דהוה ביומוי אקרי ליה הכי.

במסכנותא הוה עלמא מיומא דעבר אדם על פקודי קודשא בריך הוא, עד דאתא נח וקריב קרבן ואתיישב עלמא. אמר רבי יוסי לא אתיישב עלמא ולא נפקא ארעא מזוהמא דנחש עד דקיימו ישראל על טורא דסיני ואתאחידו באילנא דחיי כדין אתיישב עלמא.

ואלמלא דהדרו ישראל וחאבו קמיה קודשא בריך הוא לא הוו מתין לעלמין. דהא אתפסק מנייהו זוהמא דנחש. כיון דחבו כדין אתברו אנון לוחי קדמאי, דהוו בהו חירו דכלא. חירו דההוא נחש דאיהו קץ כל בשר. וכד קמו ליואי לקטלא קטלא, כדין אתער חויא בישא והוה אזיל קמייהו ולא יכיל לשלטאה בהו, בגין דהוו ישראל מזדרזין כלהו בחגירו מזיינן ולא יכיל ההוא נחש לשלטאה בהו. וכיון דאמר למשה (שמות ל״ג:ה׳) ועתה הורד עדיך מעליך, אתייהיב רשו להאי נחש לשלטאה עלייהו.

תא חזי, מה כתיב, (שמות ל״ג:ו׳) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב. ויתנצלו וינצלו מבעי ליה. אלא ויתנצלו על ידא דאחרא בגין דאתייהיב רשו לנחש לשלטאה. את עדים מהר חורב דקבלו מטורא דחורב כד אתייהיב אורייתא לישראל.

נח דהוה צדיק אמאי לא הוה בטיל מותא מעלמא. אלא בגין דעד לא סלקת זוהמא מעלמא. ועוד דאנון לא הוו מהימנין ביה בקודשא בריך הוא וכלהו אחידן בטרפי אילנא לתתא ומתלבשאן ברוח מסאבא. ותו לבתר אוספו למחטי ולמהך בתר יצר הרע כד בקדמיתא: ואורייתא קדישא דאיהי אילנא דחיי אכתי לא נחית לה קודשא בריך הוא בארעא. ותו דאיהו אמשיך ליה בעלמא לבתר דכתיב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה והא אתמר.

דהא בחג זמנא הוא לשלטאה. (ישראל שליטין בההוא זמנא, ונקיטנא לולב דמתחזי דאנן נציחנא עלייהו על כל אנון דאקרון הממ העם ולשלטאה עלייהו) (אזי עבר על נפשנו המים הזדונים ברוך יי שלא נתננו טרף לשניהם. וכי אית שנים למים, אלא) (ס''א דכל אנון רברבין) אנון שאר עמין. אנון רברבין ממנן על שאר עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות ומתברכאן מסטרייהו דישראל וקרינן לון מים הזידונים. כמא דאת אמר, (תהלים קכד) המים הזדונים.

ובגין לשלטאה עלייהו אתינא ברזא דשמא קדישא באנון ארבע מינין שבלולב לרצויי ליה לקודשא בריך הוא (עלייהו) ולשלטאה עלייהו ברזא דשמא קדישא. ולאתערא עלן מיין קדישין לנסכא על גבי מדבחא.

בראש השנה אתערותא קדמאה איהו בעלמא. מאי אתערותא קדמאה. דא בי דינא דלתתא (נ''א דא ראש השנה ממש) דאתער למידן עלמא. וקודשא בריך הוא יתיב על עלמא בדינא ודאין עלמא.

ושלטא האי בי דינא למידן עלמא, עד יומא דכפורי דנהרין אנפהא, ולא אשתכח חויא דלטורא בעלמא. דאיהו אתעסק במה דאתיין ליה ההוא שעיר דאיהו מסטרא דרוח מסאבא כדקא חזי ליה. ובגין דאתעסק בההוא שעיר לא קריב למקדשא.

ושעיר דא כההוא שעיר דראש חדש דאתעסק ביה ואנהירו אנפהא דראש השנה (נ''א כך בראש השנה) (נ''א אנהירו) (אנפוי דמקדשא). ועל דא ישראל כלהו משכחין רחמי קמי קודשא בריך הוא ואתעבר חובייהו. ורזא חדא אמר לון ולא אתייהיב רשו לגלאה בר לחסידי קדישין עליונין חכימין. אמר רבי יוסי מאן איהו. אמר לון עד לא בדיקנא בכו.

כד סיהרא אתקריבת בשמשא. אתער קודשא בריך הוא סטרא דצפון ואחיד בה ברחימו ומשיך לה לגביה, ודרום אתער מסטרא אחרא. וסיהרא סלקא ומתחברא במזרח. וכדין ינקא מתרין סטרין ונטילת ברכאן בחשאי, וכדין אתברכא סיהרא ואתמלייא. והכא אתקריבת אתתא בבעלה.

כמה דאית רזא דיוקנא שייפי (נ''א בתיקוני דשייפי) דאדם ותיקונוי. הכי נמי אית (נ''א איהו) רזא דדיוקנא דשייפי נוקבא ותקוני דנוקבא. וכלא פריש בגוון. הכי נמי אית לעילא (ד''א מאן) אחיד בה ואתער לקבל ברחימו הכי נמי אית לתתא רזא ותקונא דאדם תתאה אחרא תחות סיהרא (ד''א ותקונא דנוקבא).

כמה דדרועא שמאלא (תשא קצד ב, פקודי רלג ב) לעילא אחיד בה ואתער לקבלה ברחימו. הכי נמי אית לתתא. (ווי העמודים כלהו קיימי שייפין לאתאחדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא קשרי מהימנותא סטרא דקדושא מסטרא דרוח מסאבא דאיהו רזא דנחש לתתא). האי נחש איהו דרועא שמאלא דרוח מסאבא. ואחיד ביה מאן דרכיב ביה וקרבא לגבי דסיהרא ומשיך לה בינייהו נ''א בדביקו דקוטפא ואסתאבת.

וכדין ישראל לתתא מקרבין שעיר. וההוא נחש אתמשך אבתריה דההוא שעיר. וסיהרא אתדכיאת וסלקאת לעילא ואתקשרת לעילא לאתברכא. ונהירין אנפהא מה דאתחשכת לתתא.

כדין הכא ביומא דכפורי כיון דההוא חויא בישא אתעסק בההוא שעיר. סיהרא אתפרשת מניה ואתעסקת (בישראל) לאולפא עלייהו סניגוריא וסוככת עלייהו כאמא על בנין. וקודשא בריך הוא בריך לון מלעילא ומחיל לון.

לבתר ישראל כד מטו לחג מתערי סטרא דימינא לעילא. בגין דיתקשר ביה סיהרא ויתנהירו אנפהא כדקא חזי. וכדין פלגת (יהב) חולקא דברכאן לכל אנון ממנן דלתתא דיתעסקון בחולקהון. ולא ייתון לינקא ולקרבא בסטרא דחולקהון דישראל.

כגוונא דא לתתא כד שאר עמין אתברכון. כלהון אנון מתעסקין באחסנת חולקהון. ולא הוו אתיין לאתערבא בהדייהו דישראל ולחמדא חולק אחסנתיהון. ובגין כך ישראל אנון משכין ברכאן לכל אנון ממנן בגין דיתעסקון בחולקהון ולא יתערבון בהדייהו.

וכד סיהרא אתמלי ברכאן לעילא כדקא יאות. ישראל אתיין וינקין מינה בלחודייהו. ועל דא כתיב (במדבר כ״ט:ל״ה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם. מאי עצרת, כתרגומו כנישו. כל מה דכנישו מאנון ברכאן עלאין. לא ינקין מניה עמין אחרנין בר ישראל בלחודייהו. ובגין כך כתיב עצרת תהיה לכם. לכם ולא לשאר עמין. לכם ולא לשאר ממנן.

ועל דא אנון מרצין על המים למיהב לון חולק ברכאן דיתעסקון ביה. ולא יתערבון לבתר בחדוותא דישראל כד ינקין ברכאן עלאין. ועל ההוא יומא כתיב דודי לי ואני לו. דלא אתערב אוחרא בהדן.

למלכא דזמן רחימוי בסעודתא עלאה דעביד ליה ליומא רשימא. הא רחימוי דמלכא ידע דמלכא אתרעי ביה. אמר מלכא השתא אנא בעי למחדי עם רחימאי. ודחילנא דכד אנא בסעודתא עם רחימאי יעלון כל אנון קסטורי ממנן ויתיבון עמנא לפתורא למסעד סעודתא דחדוה עם רחימאי. מה עבד אקדים ההוא רחימוי קוסטורין דירוקי ובשרא דתורי ואקריב קמייהו דאנון קסטורי ממנן למיכל. לבתר יתיב מלכא עם רחימוי לההיא סעודתא עלאה מכל עדונין דעלמא. ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא שאיל ליה כל צרכוי ויהיב ליה. ואחדי מלכא עם רחימוי בלחודוהי ולא אתערבין אחרנין בינייהו. כך ישראל עם קודשא בריך הוא. בגין כך כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם.

מאי שנא דכתיב, (בראשית י״ט:כ״ד) ויי המטיר על סדום ועל עמורה וגו'. (נדפס בפקודי רכז ב) ומאי שנא בטופנא דכתיב אלהים אלהים בכל אתר. (אמאי) ולא כתיב ויי (בכלא).

אלא תנינן בכל אתר דכתיב ויי הוא ובית דינו. אלהים סתם דינא בלחודוי. אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא. ובגין כך אתערב איהו בהדי דינא. אבל בטופנא כל עלמא שצי וכל אנון דאשתכחו (נ''א בלחודוי) בעלמא.

ואי תימא (ד''א דהא) נח ודעמיה (ד''א אשתזיבו). (נ''א הא) סתים מעינא הוה דלא אתחזי. ועל דא כל מה דאשתכח בעלמא שצי ליה. ועל דא ויי באתגליא ולא שצי כלא. אלהים בעי סתימו ובעי לאסתמרא דהא כלא שצי. ועל דא אלהים בלחודוי הוי.

ורזא דא (תהילים כ״ט:י׳) יי למבול ישב. מהו ישב. אלמלא קרא כתיב לא יכלינן למימר. ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא. כתיב הכא ישב, וכתיב התם (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב בלחודוי.

ובגין דנח הוה סתים מעינא. לבתר כד אתעביד דינא ושצי עלמא ונח רוגזיה מה כתיב ויזכר אלהים את נח וגו'. דהא כד שצי עלמא לא אדכר דסתים מעינא הוה. ורזא (ודא) אוליפנא קודשא בריך הוא סתים וגליא. גליא הוא בי דינא דלתתא. סתים הוא אתר דכל ברכאן נפקי מתמן. ובגין כך כל מלוי דבר נש דאנון בסתימו ברכאן שריין עלוי. וכל דאנון באתגליא ההוא אתר דבי דינא שריאן עלוי בגין דאיהו אתר באתגלי וההוא דאקרי רע עין שליט עליה, וכלא הוא ברזא עלאה כגוונא דלעילא.