כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו.

שאל רבי חייא לרבי אבא: אמרתון דנשמתא לא עיילא בבר נש עד דאסתכלת בפולחנא דקודשא בריך הוא וכדין ליהוי ליה ההיא נשמתא. ואמריתון דנשמתא היא קדישא מעליא על כלא אם כן מאי הוא דאמר קרא כל אשר נשמת רוח חיים וגו', הואיל והוה להו נשמתא, הוה להו לאשתזבא.

לא הוה בידיה.

אתו שיילוה לרבי אלעזר ברבי שמעון.

אמר להו: כך הוא, והא קרא מסייע ליה דהכי אמר אבוי (אבא), דכי אתא טופנא לא חזא (הוה) בר נש דיעביד קודשא בריך הוא בגיניה, אלא נח. וזכותיה לא הוה אלא לאגנא עליהון ועל בתיהון דלא הוה זכותיה כל כך לאגנא על כל דרא ואינון דהוו זכאין בקדמיתא כגון חנוך ירד דהוו להו נשמתא קדישא, וחזייאן למעבד קודשא בריך הוא בגיניהון בחרבא מתו. והיינו דאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו אינון דנשמתא קדישא הוה בהון ולא תימא דעל אינון דהוו בטופנא אמר, אלא אתא קרא ואמר מכל אשר בחרבה מתו