כתיב, (משלי ל״א:כ״א) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים. האי קרא, רבי חזקיה חברנא אוקים ביה. דאמר, דינא דחייבי דגיהנם תריסר ירחין, פלגא מנייהו בחמה ופלגא מנייהו בתלגא.

בשעתא דעאלין לנורא, אינון אמרי דא הוא ודאי גיהנם, עאלין לתלגא, אמרי דא חריפא דסיטא (דסיתוא) דקודשא בריך הוא. שראן ואמרין וה, ולבתר אמרין ווי. ודוד אמר (תהילים מ׳:ג׳) ויעלני מבור שאון מטיט היון ויקם וגו'. מאתר (נ''ט ע''א) דאמרי וה, ולבתר ווי.

והיכן משתלמי נפשייהו, בשלג. כמא דאת אמר, (תהילים ס״ח:ט״ו) בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר לא תירא לביתה משלג. מאי טעמא. בגין דכל ביתה לבוש שנים. אל תקרי שנים אלא שנים. כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה כו'.

תא חזי, לא תירא לביתה משלג, דא כנסת ישראל, דאיהי כל ביתה לבוש שנים, כמה דאמרן. דכתיב, חמוץ בגדים וגו', לבושא דדינא קשיא, לאתפרעא מעמין עובדי עבודה זרה. וזמין קודשא בריך הוא למלבש לבושא סומקא, וחרבא סומקא, ולאתפרעא מן סומקא. לבושא סומקא, דכתיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) חמוץ בגדים, וכתיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מדוע אדום ללבושך. סייפא סומקא, דכתיב, (ישעיה לה) חרב לה' מלאה דם. ולאתפרעא מן סומקא, דכתיב, (ישעיה לה) כי זבח לה' בבצרה וגו'. תו, כי כל ביתה לבוש שנים דהא מסטרא דדינא קשיא קא אתייא.

(תהילים ל״ז:א׳) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. לדוד, אי שירתא, לא קאמר. אי תפלה, לא קאמר. אלא בכל אתר לדוד סתם, רוח הקדש אמרו.

אל תתחר במרעים. מאי אל תתחר במרעים, אל תתחבר מבעי ליה. אלא אל תעביד תחרות במרעים, בגין דלא ידעת יסודא דגרמך, ולא תיכול ליה, דילמא איהו אילנא דלא אתעקר לעלמין, ותדחי קמיה.

ואל תקנא בעושי עולה, דלא תשגח בעובדיהון, ולא תיתי לקנאה עלייהו, דכל מאן דחמי עובדיהון, ולא קני לקודשא בריך הוא, אעבר על תלת לאוין. דכתיב, (שמות כ׳:ג׳-ד׳) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא.

בגין כך, בעי ליה לבר נש לאתפרשא מנייהו, ולמסטי אורחיה מנייהו,

ויקרא אל משה, הכא אל''ף זעירא. אמאי, בגין דהאי קריאה לא הוה בשלימו. מאי טעמא, דהא לא הוה אלא במשכנא, ובארעא אחרא. בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעא קדישא.

תו, הכא שכינתא, (ס''א ל''ג התם וגריס נוקבא) התם שלימו דדכר ונוקבא, (דברי הימים א א׳:א׳) אדם שת אנוש. אדם, שלימו דכר ונוקבא, הכא נוקבא. תו סיפא דקרא, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, בגין כך אל''ף זעירא.

תו אל''ף זעירא, מתל למלכא, דהוה יתיב בכרסיה, וכתרא דמלכותא עליה, אקרי מלך עלאה. כד נחית ואזל לבי עבדיה, מלך זוטא אקרי. כך קודשא בריך הוא, כל זמנא דאיהו לעילא על כלא, מלך עלאה אקרי. כיון דנחית מדוריה לתתא, מלך איהו, אבל לאו עלאה כקדמיתא, בגין כך אל''ף זעירא.

ויקרא, הכי תנינן, זמין ליה להיכליה. מאהל מועד. מאן אהל מועד. אהל דביה תליין מועד וחגא ושבתא לממני, כמא דאת אמר, (בראשית א׳:י״ד) והיו לאותות ולמועדים, ביה שריא חושבנא לממני. ומאן איהו, סיהרא, כמא דאת אמר, (ישעיהו ל״ג:כ׳) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח.

לאמר, מאי לאמר. בגין לגלאה, (אבל כלא חד ושפיר הוא, בגין דשלימו ושפירו הוא אתר לגלאה) מה דהוה סתים לגו. ובכל אתר לאמר, כמא דאת אמר, וידבר ה' אל משה לאמר, דאתייהיב רשו לגלאה. אבל כלא חד הוא, ושפיר הוא, בגין דהא אתמני לסיהרא ההיא מלה, מאתר דמשה קיימא.

וידבר, לעילא. אל משה, באמצעיתא. לאמר, בתרייתא. אתר, דאית רשו לגלאה. תו, ויקרא אל משה מה כתיב לעילא, (שמות ל״ט:ל״ג) ויביאו את המשכן אל משה וגו'. אמאי אל משה. הכי אמרו, בגין דמשה חמא ליה בטורא, וקודשא בריך הוא אחמי ליה בחיזו דעינא, כמא דאת אמר, (שמות כ״ז:ח׳) כאשר הראה אותך בהר, וכתיב, (במדבר ח׳:ד׳) כמראה אשר הראה ה' את משה וגו'. וכתיב (שמות כח) וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר, השתא אייתיאו ליה, בגין דיחמי, אי איהו כההוא משכנא דחמא.

אבל אמאי ויביאו את המשכן אל משה. אלא, למלכא דבעא למבני פלטרין למטרוניתא, פקיד לאומנין היכלא דא בדוך פלן, והיכלא דא בדוך פלן, הכא אתר לערסא, והכא אתר לנייחא. כיון דעבידו לון אומנין, אחמיו למלכא. כך ויביאו את המשכן אל משה, מארי דביתא, איש האלהים, כיון דאשתכלל היכלא, מטרוניתא זמינת למלכא להיכלא, זמינת לבעלה עמה, בגין כך ויקרא אל משה.

ובגין דמשה מארי דביתא איהו, מה כתיב, (שמות ל״ג:ז׳) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, משה דאיהו מארי דביתא, עביד הכי, מה דלית רשו לבר נש אחרא למעבד הכי.

וידבר ה' אליו, דרגא אחרא עלאה, וכדין בשעתא דאזדמן משה למיעל, כדין פתח ואמר, (ויקרא א) אדם כי יקריב מכם. מאי אדם הכא. אלא כד אתחברו שמשא וסיהרא כחדא, פתח ואמר אדם. כדכתיב, (חבקוק ג) שמש ירח עמד זבולה, עמד, ולא עמדו.

כי יקריב מכם, הכא אתרמיז, מאן דיעביד פולחנא דקרבנא שלים, דישתכח דכר ונוקבא. משמע דכתיב מכם, דישתכח בחיזו דלכון. קרבן לה' דאקריב כלא, לאתאחדא כחדא, לעילא ותתא.

מן הבהמה, לאחזאה אדם ובהמה, כלא כחדא. מן הבקר ומן הצאן, אלין רתיכין, דאינון דכיין. דכיון דאמר מן הבהמה, יכול מכלא, בין דכיין בין מסאבן. הדר ואמר, מן הבקר ומן הצאן.

תקריבו את קרבנכם. קרבני מבעי ליה, מאי קרבנכם. אלא בקדמיתא קרבן לה', והשתא קרבנכם. קרבן לה' אדם. קרבנכם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, לאחזאה יחודא מתתא לעילא, ומעילא לתתא. מתתא לעילא, היינו קרבן לה'. מעילא לתתא, היינו קרבנכם.

למלכא, דאיהו יתיב בטורסקא עלאה, לעילא לעילא, וכרסיא אתתקן על ההוא טורסקא, ומלכא עלאה על כלא. בר נש דקריב דורונא למלכא, בעא לסלקא מדרגא לדרגא, עד דסליק מתתא לעילא לאתר דמלכא יתיב, עלאה על כלא. וכדין ידעין דהא סלקין דורונא למלכא, וההוא דורונא דמלכא איהו. נחית דורונא מעילא לתתא, הא ידעין דההוא דורונא דמלכא נחית מעילא, לרחימא דמלכא דאיהו לתתא.

כך בקדמיתא, אדם סליק בדרגוי מתתא לעילא, וכדין קרבן לה'. מן הבהמה מן הבקר, נחית בדרגוי מעילא לתתא, וכדין קרבנכם. בגיני כך כתיב, (שיר השירים ה) אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי. היינו אדם וקרבן לה'. אכלו רעים, היינו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, וכדין תקריבו את קרבנכם.

אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו האי קרא רזא עלאה הוא. אסרי, אסר מבעי ליה. עירה, עיר מבעי ליה. אלא רזא הוא, לדרדקי דאינון בבי רב, לאסתמרא מההוא גירא דעיר, ושמא קדישא אתכליל תמן י''ה.

וכמה דהכא אתרמיז שמא קדישא, הכי נמי ולשרקה, שורק מבעי ליה. אתכליל תמן ו''ה. בני בן מבעי ליה. שורק, כדכתיב, (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק. בן, כמא דאת אמר, (זכריה ט) בן אתונות. אמאי שורקה, ואמאי בני.

אלא, כמה דאית שמא קדישא לאכפיא לעיר, הכי נמי, אית שמא קדישא, לאכפיא חילא אחרא, דאיהי חמרא, דאלמלא דשמא קדישא אתרמיז הכא, הוו מטרטשי עלמא, י''ה בחילא דא, (ס''א וי''ה) ו''ה בחילא דא, לאסתמרא עלמא מנייהו, ולאסתמרא בר נש, דלא ישלטון ביה בעלמא.

אסרי לגפן, מאי גפן. דא כנסת ישראל, אמאי אתקריאת גפן. אלא מה גפן, לא מקבלא עלה נטיעא אחרא, הכי נמי כנסת ישראל, לא מקבלא עלה אלא לקודשא בריך הוא. ובגין כנסת ישראל, אתכפיין קמה כל חילין אחרנין, ולא יכלין לאבאשא ולשלטאה בעלמא. ועל דא אטיל קרא שמא קדישא בינייהו, בהאי גיסא ובהאי גיסא. בני אתונו, דאתעקר בגין ההוא שורק, כמה דאת אמר, ואנכי נטעתיך שורק וגו'.

כבס ביין לבושו וגו', כבס, כובס מבעי ליה. אלא כבס, מיומא דאתברי עלמא, ומאן איהו, דא מלכא משיחא. ביין סטר שמאלא. ובדם ענבים סטר שמאלא. לתתא. וזמין מלכא משיחא לשלטאה לעילא על כל חילין אחרנין דעמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות, ולתברא תוקפיהון מעילא ומתתא.

דבר אחר, כבס ביין לבושו, כגוונא דהאי חמרא, אחזי חידו, וכוליה דינא. (לעמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות). הכי נמי מלכא משיחא, יחזי חדו לישראל, וכוליה דינא לעמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות. כתיב, (בראשית א׳:ב׳) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, דא רוחא דמלכא משיחא, ומן יומא דאתברי עלמא, אסחי לבושיה בחמרא עלאה.

חמי מה כתיב בתריה, חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, דא חמרא עלאה, (ס''א דמרוי דאורייתא) דאורייתא דמרוי, מניה שתי. ולבן שנים מחלב, דהא אורייתא יין וחלב, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה.

כתיב, (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש (ס''א אמאי, בגין דמאתר דחדוה קאתי, ומאן הוא סופיה דקרא) להצהיל פנים משמן, ודאי מאתר דאתקרי שמן. תא חזי, שירתא דחמרא חדוה, הוא אתר דכל חידו מניה נפקא. וסופיה דינא. מאי טעמא, בגין דסופא דיליה, אתר כנישו דכלא, דינא הוא, וביה אתדן עלמא. ועל דא שירותא חדוה, וסופא דינא. בגיני כך, להצהיל פנים משמן. מאתר דכל חדוה מניה נפקא.

ולחם לבב אנוש יסעד, מאן לחם. אלא לחם עלמא סעיד (סמיך), ואי תימא, דביה תלייא סעידו דעלמא בלחודוי, לאו הכי, דהא ליליא בלא יומא, לא אשתכח, ולא בעי לאפרשא לון. ומאן דאפריש לון, יתפרש מחיין, והיינו דכתיב, (דברים ח׳:ג׳) למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. בגין דלא בעי לאתפרשא.

ואי תימא, דוד היך קאמר ולחם לבב אנוש יסעד, הואיל ולא תלייא ביה בלחודוי סעידו דעלמא. אלא דייקא דמלה, ולחם, וא''ו איתוסף, כמו ויי, ועל דא, כלא אשתכח כחדא.

תא חזי, מאן דמברך על מזונא, לא יברך על פתורא ריקניא, ובעי נהמא לאשתכחא על פתורא, וכסא דחמרא בימינא. מאי טעמא, בגין לקשרא שמאלא בימינא, ונהמא דיתברך מנייהו, ולאתקשרא בהו, ולמהוי כלא חד קשורא, לברכא שמא קדישא כדקא יאות. דהא לחם אתקשר ביין, ויין בימינא, וכדין ברכאן שריין בעלמא, ופתורא אשתלים כדקא יאות.

מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. האי קרא, אסמכתא אית לן ביה, מהאוכל, דא צדיק, דכתיב, (משלי י״ג:כ״ה) צדיק אוכל לשובע נפשו. צדיק אוכל ודאי, ונטיל כלא, אמאי, לשובע נפשו. למיהב שבעא, לההוא אתר דאקרי נפשו דדוד. יצא מאכל, דאלמלא ההוא צדיק, לא יפוק מזונא לעלמין, ולא יכיל עלמא לקיימא (ביה). ומעז יצא מתוק, דא יצחק, דבריך ליעקב בטל השמים ומשמני הארץ.

תו, אף על גב דכלא חד, אלמלא תוקפא דדינא קשיא, לא נפקא דבש. מאן דבש. דא תורה שבעל פה, דכתיב, (תהילים י״ט:י״א) ומתוקים מדבש ונפת צופים. מעז, דא תורה שבכתב, דכתיב, (תהילים כ״ט:י״א) ה' עז לעמו יתן. יצא מתוק, דא תורה שבעל פה.