ר' אבא יושב בשער לוד ורואה אדם שניצל מנחש
רבי אבא הוה יתיב אתרעא דאבבא דלוד,
חמא חד בר נש דהוה אתי ויתיב בחד קולטא דתלא דארעא, והוה לאי מארחא, ויתיב ונאים תמן.
אדהכי חמי חד חויא דהוה אתי לגביה,
נפק קוסטפא דגורדנא וקטיל ליה לחויא.
כד אתער ההוא בר נש חמא ההוא חויא לקבליה דהוה מית.
אזדקף ההוא בר נש, ונפל ההוא קולטא לעומקא דתחותוי ואשתזיב.
אתא רבי אבא לגביה, אמר ליה: אימא לי מאן עובדך, דהא קודשא בריך הוא רחיש לך אלין תרין נסין, לאו אינון למגנא.
אמר ליה ההוא בר נש: כל יומאי לא אשלים לי בר נש בישא בעלמא דלא אתפייסנא בהדיה ומחילנא ליה. ותו, אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה לא סליקנא לערסי עד דמחילנא ליה ולכל אינון דמצערו לי, ולא חיישנא כל יומא לההוא בישא דאשלים לי. ולאו די לי דא, אלא דמההוא יומא ולהלאה אשתדלנא למעבד עמהון טבא.
בכה רבי אבא ואמר: יתיר עובדוי דדין מיוסף, דיוסף הוו אחוי ודאי, והוה ליה לרחמא עלוי. אבל מה דעביד דא, יתיר הוא מיוסף. יאות הוא דקודשא בריך הוא ירחיש ליה ניסא על ניסא.
פתח ואמר:
(משלי י׳:ט׳) הולך בתם ילך בטח ומעקש דרכיו יודע. הולך בתום ילך בטח, דא ההוא בר נש, דאזיל בארחין דאורייתא. ילך בטח, דלא יכילו נזקי דעלמא לאבאשא ליה. ומעקש דרכיו יודע, מאן יודע. דא הוא מאן דאסטי מארחא דקשוט, ובעי גבי דחבריה. יודע, מהו יודע, ישתמודע איהו בעיניהון דכל מארי דדינא, דלא יתאביד מנייהו דיוקנא דההוא בר נש. בגין לאייתאה ליה לאתרא דינקמון מניה, ובגין כך יודע.
ותא חזי, ההוא דאזיל בארח קשוט, קודשא בריך הוא חפי עליה, בגין דלא אתידע, ולא אשתמודע, לגבי מאריהון דדינא. אבל מעקש דרכיו יודע, וישתמודע לגבייהו. זכאין אינון בני נשא דאזלי בארח קשוט, ואזלי לרוחצן על עלמא. דלא דחלי אינון בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי: