(משלי י׳:ב׳-ג׳) לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. לא יועילו אוצרות רשע, אלין אינון דלא משתדלי באורייתא, ואזלי בתר מלי דעלמא, ולמכנש אוצרין דחיובא. מה כתיב, ואבד העשר ההוא בענין רע. בגין דאינון אוצרות רשע.

וצדקה תציל ממות, אלין דמשתדלי באורייתא, וידעין אורחהא לאשתדלא (לאסתכלא) בה. דהא אורייתא עץ חיים אקרי, ואתקריאת צדקה. דכתיב, וצדקה תהיה לנו.

דבר אחר, וצדקה תציל ממות, דא צדקה ממש, ובתרין גוונין איהו, ובתרין סטרין. קרי ביה אורייתא, וקרי ביה צדקה, וכלא חד.

(משלי כ״ח:י״ט) עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף רקים ישבע ריש. האי קרא קשיא, וכי שלמה מלכא דאיהו חכים מכל בני עלמא, היך אמר דישתדל בר נש למפלח ארעא ולאשתדלא אבתריה, וישבוק חיי עלמא.

אלא רזא איהו. פתח ואמר, (בראשית ב׳:ט״ו) ויקח יי אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ואוקמוה ברזא דקרבנין איהו. תא חזי, לעבדה, דא מלכא עלאה. ולשמרה, דא מלכא תתאה. עלמא עלאה, ועלמא תתאה. לעבדה (דדכורא) ברזא דזכור, ולשמרה ברזא דשמור.

ובגין כך, עובד אדמתו, דא גן עדן. דאצטריך למעבד ולמפלח, ולאמשכא לה ברכאן מלעילא. וכד אתברכא ואתמשכא לה ברכאן מלעילא, איהו נמי אתברך בהדה. תא חזי, דכהנא דמברך, מתברך. כמה דאת אמר, (במדבר ו) ואני אברכם. ובגין כך, עובד אדמתו ישבע לחם, דא הוא מזונא דלעילא. ומרדף רקים, מאן דיתדבק בסטרא אחרא, דאיהו מרדף רקים. ישבע ריש ודאי.

ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם וגו'. ויזכור יוסף את החלומות, וכי יוסף אמאי (נ''א אמר או) אדכר לון אינון חלומות דחלם להו. ומה סגיא ליה אלו לא אדכר להו, דהא יוסף חכים הוה, וכתיב, כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרש אולת.

אבל, כיון דחמא דאינון אתו, וסגדי ליה אפין על ארעא. כדין אדכר ממה דחלם להו, כד הוה עמהון. דכתיב, והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוינה לאלמתי. אמר יוסף בשעתא דחמא דכרעין אחוי קמיה. דכתיב, ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה, כדין ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם. דהא חמא דהוו קיימי (מתקיימי).

תו, ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם, אדכר לון. בגין דלית נשיו קמי קודשא בריך הוא, דהא חלמא דאיהו טבא, בעי בר נש לאדכרא ליה דלא יתנשי, וכדין אתקיים. דהא כמה דאתנשי קמיה דבר נש, הכי אתנשי עליה.

תא חזי, חלמא דלא אתפשר, כאגרתא דלא מתקריא, ותא חזי, בגין דלא אדכר, כמאן דלא ידע ליה. ועל דא, מאן דאתנשי מניה חלמא ולא ידע ליה, לא קיימא עליה לאתקיימא. ובגין דא יוסף הוה דכיר חלמיה, בגין לאתקיימא. בגין דלא יתנשי חלמא מניה לעלם, והוה מחכה ליה תדיר. ויאמר אליהם מרגלים אתם, איהו דכיר חלמא. אבל מלה לא אמר לון, אלא מרגלים אתם.

(קהלת ה׳:ב׳) כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. כי בא החלום ברוב ענין, הא אוקמוה. דכמה אינון סמיכין בחלמא, וממנן דרגין על דרגין. עד דחלמין מנהון קשוט כלהו, ומנהון דאית בהון קשוט וכדיבו. אבל לאינון זכאי קשוט, לא אתגלי לון מלין כדיבן כלום, אלא כלהו קשוט.

תא חזי, דניאל מה כתיב ביה, (דניאל ב׳:י״ט) אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי. וכתיב, (דניאל ז׳:א׳) דניאל חלם חזה וחזוי ראשה על משכביה באדין חלמא כתב. ואי אית ביה מלין כדיבן, אמאי איכתיב בין כתובים. אלא אינון זכאי קשוט, בשעתא דנשמתהון סלקין. לא מתחברן בהו, אלא מלין קדישין. דאודעין ליה מלי דק שוט, מלין קיימן דלא משקרן לעלמין.

ואי תימא, הא תנן דדוד מלכא לא חמא חלמא טבא. הא אשתמע דהוה חמי דוד מלין דלא קשוט. אלא ודאי, כל יומוי הוה משתדל לאושדא דמין, ואגח קרבין, וכל חלמוי לא הוו אלא חלמין בישין. חורבא ושוממותא ודמא ואושידו דדמין, ולא חלמא דשלם.

ואי תימא, לבר נש טב אחזיאו ליה חלמא בישא, הכי הוא ודאי. כל אינון בישין דזמינין לאתדבקא על אינון דעברי על פתגמי דאורייתא, ואינון עונשין דזמינין לאתענשא בההוא עלמא, כלהו חמי. בגין דכל שעתא יהא דחילו דמריה עליה, והא אתערו. דכתיב, (קהלת ג׳:י״ד) והאלהים עשה שייראו מלפניו, זה חלום רע. ועל דא, לההוא זכאה, אחזיו ליה חלמא בישא, כמה דאתמר.

תא חזי, דהא תנינן, דההוא בר נש דחמי חלמא, בעי ליה למפתח פומיה ביה קמי בני נשא דרחמי ליה. בגין דיסתלק רעותא דלהון לגביה לטב, ויפתחון פומייהו לטב, וישתכח רעותא ומלה כלא לטב. רעותא דאיהי מחשבה, שרותא דכלא, ומלה דאיהי סיומא דכלא. ועל דא אשתכח דהא שלימו איהו ברזא עלאה.

ובגין כך אתקיים כלא, ובעינן רחימין דבר נש (נ''א רחימין עליה דבר נש בגין) לאתקיימא בההוא פשרא טבא, וכלא איהו כדקא יאות. ובגין כך קודשא בריך הוא אודע ליה לבר נש, כל חד וחד, בההוא דרגא דיליה, כמה דאיהו. ובההוא גוונא דכל חד וחד, אמר דיהא חלמא. אמר ההוא יודאי, ודאי דחלמא לאו איהו אלא לבר נש זכאה, דאיהו חמא חלמא כדקא חזי.

ותא חזי, דכד בר נש נאים על ערסיה, נשמתיה נפקא ושטיא בעלמא לעילא, ועאלת באתרא דעאלת. וכמה חבילי טהירין, קיימין ואזלין בעלמא, ופגעין בה בההיא נשמתא. אי זכאה היא, סלקא לעילא וחמאת מה דחמאת. ואי לאו, אתאחדת בההוא סטרא, ומודיעין לה מלין כדיבן, או מלין דזמינין למיתי לזמן קריב. וכד אתער ההיא נשמתא דביה, איהי מודעא ליה מה דחמאת.

ועל דא, לבר נש דלאו איהו זכאה, מודיעין ליה חלמא טבא דלאו איהו קשוט. כלא בגין לאסטאה ליה מההוא ארח קשוט. כיון דאיהו אסטי אורחיה מארח קשוט, מסאבין ליה. דכל מאן דאתי לאתדכאה, מדכאין ליה. ומאן דאתי לאסתאבא, מסאבין ליה. הא ודאי אתמר הכי.

ודאי שמענא דיוסף איהו בעלמא דדכורא, וכלהו שבטין בעלמא דנוקבא אינון. ועל דא לא אתכליל יוסף עמהון, בגין דאיהו בעלמא דדכורא עמהון (נ''א ל''ג עמהון).

מה כתיב, כלנו בני איש אחד נחנו. נחנו, אנחנו מבעי ליה. אמאי חסר א'. אלא, בגין דרזא דברית לא אשתכח עמהון, אסתלק מתמן א'. דהא א' דכורא איהו. ועל דא ב' איהי נוקבא, א' דכורא. ובגין דא אסתלק א' מתמן, ואשתארו אינון נוקבי לגבי שכינתא.

ולבתר אמרו, כנים אנחנו, אתוסף א'. אמרו ולא ידעי מה קאמרו. בגין דיוסף אשתכח תמן, ואשלימו מלה, ואמרו אנחנו. מנלן, דכתיב ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, ויוסף איהו בחושבנא, כד עאל בחושבנא, אמרו אנחנו. וכד לא עאל בחושבנא, אמרו נחנו.