ויאמר אלהים נעשה אדם

(תהילים כ״ה:י״ד) סוד יי ליראיו וגו'

פתח ההוא סבא דסבין ואמר: שמעון שמעון מאן הוא דאמר ויאמר אלהים נעשה אדם. (ויאמר אלהים) מאי ניהו הכא האי אלהים.

אדהכי פרח ההוא סבא דסבין ולא חמא ליה.

וכמה דשמע רבי שמעון דהוה קרי ליה שמעון ולא רבי שמעון, אמר לחברוי: ודאי האי הוא קודשא בריך הוא דאתמר ביה (דניאל ז׳:ט׳) ועתיק יומין יתיב. הא כען איהו שעתא למפתח בהאי רזא. דודאי הכא אית רזא דלא אתיהיב רשו לאתגליא. וכען משמע דרשותא אתיהיב לאתגליא.

פתח ואמר:

קמו כלהו חברייא ואמרו: רבי רבי, וכי אית פירודא בין אב''א ואמ''א דמסטרא דאב''א איהו בארח אצילות ומסטרא דאימ''א בבריאה.

אמר לון: חברייא חברייא לאו הכי הוא,

חדו כלהו ואמרו זכאה חולקנא דזכינא למשמע מלין דלא אשתמעו עד כען.

פתח עוד רבי שמעון ואמר:

(דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגו'.

אמר: חברייא שמעו מלין עתיקין דבעינא לגלאה בתר דאתיהיב רשו עלאה למימר. מאי ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא. אלא דא הוא עילת על כל עלאין. ההוא דאתקרי עלת העלות עלת מאלין עלות. דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא עד דנטיל רשות מההוא דעליה. כמה דאוקימנא לעילא בנעשה אדם.

נעשה ודאי. על תרין אתמר. דאמר דא לההוא דלעילא מיניה נעשה. ולא עביד מדעם אלא ברשו ואמירה מההוא דלעילא מיניה. וההוא דלעילא מניה לא עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה. אבל ההוא דאתקרי עלת על כל עלות דלית לעילא מניה ולא לתתא שוה ליה. כמא דאת אמר, (ישעיהו מ׳:כ״ה) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, דנטיל עצה מניה. כגוונא דההוא דאמר ויאמר אלהים נעשה אדם.

קמו כלהו חברייא ואמרו: רבי הב לנא רשו למללא בהאי אתר.

אמרו: והא לא אוקמת לעילא דעלות העלות אמר לכת''ר נעשה אדם.

אמר לון: הוו שמעין אודנייכו מה דפומכון ממללן. והא לא אמרית לכו השתא דאית דאתקרי עלת העלות ולאו איהו ההוא דאתקרי עלת על כל עלות. דלעלת על כל עלות לית ליה תניינא דנטיל עצה מניה דאיהו יחיד קדם כלא ולית ליה שותפא.

ובגין דא אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי דנטיל עצה מניה, דלא אית ליה תניינא ולא שותפא ולאו חושבנא. דאית אחד בשתוף כגון דכר ונוקבא ואתמר בהון (ישעיה נא) כי אחד קראתיו אבל איהו חד בלא חושבן ולא שתוף. ובגין דא אמר ואין אלהים עמדי.

קמו כלהו ואשתטחו קמיה ואמרו: זכאה בר נש דמאריה אסתכם עמיה לגלאה רזין טמירין דלא הוו מתגליין למלאכייא קדישייא.

אמר לון:

חברייא, אית לן לאשלמא קרא, דכמה רזין טמירין אית בהאי קרא. (דברים ל״ב:ל״ט) אני אמית ואחיה וגו' אני אמית ואחיה בספירן. אחיה מסטרא דימינא חיי. ומסטרא דשמאלא מותא. ואי לא אסתכמן תרוייהו בעמודא דאמצעיתא לא אתקיים דינא. דאנון במותב תלתא כחדא. ולזמנין אסתכמו תלתא למעבד דינא, וייתי י''ד (ימינא) דאיהי פשוטה לקבל שבים דאיהו ידו''ד יו''ד ה''א וא''ו ה''א. ודא שכינתא אתקרי יד ימין מסטרא דחס''ד. יד שמאל מסטרא דגבורה. יד ידו''ד מסטרא דעמודא דאמצעיתא. כד בר נש תב בתיובתא האי יד שזיב ליה מן דינא. אבל כד דן עלת על כל העלות אתמר ביה ואין מידי מציל.

ועוד תלת זמנין אתמר בהאי קרא אני אני אני. דאית בהון א' א' א' י' י' י'. דאתרמיזו ביו''ד ה''י וא''ו ה''י, יו''ד ה''א וא''ו ה''א. ואית בהון ג' ווין ו' ו' ו' ו'אחיה ו'אני ו'אין דאתרמיזו באלין שמהן. ועם כל דא דהאי קרא הא אוקמוה חברייא לגבי אלהים אחרים. כמא דאת אמר ראו עתה כי אני אני הוא, דא קודשא בריך הוא ושכינתיה דאתמר בהו אני וה''ו. ואין אלהים עמדי דא סמא''ל ונח''ש. אני אמית ואחיה, אני אמית בשכינתי למאן דאיהו חייב. ואני אחיה בה למאן דאיהו זכאי. ואין מידי מציל דא י''ד ידו''ד דאיהו יהו''ה, יו''ד ה''א וא''ו ה''א ואיהו כוז''ו במוכס''ז כוז''ו וכלא קשוט. אבל מה דאתמר לעילא עלת עלאה דאיהו עלת על כל העלות. והאי רזא לא אתמסר לכל חכימא ונביאה (נ''א אבל מה דאתמר לעילא על עלאה דאיהו על העלות האי רזא לא אתמסר אלא לכל חכימא ונביאה).

תא חזי כמה עלות אנון סתימין דאנון מתלבשין ואנון מורכבין בספירן, וספירן מרכבה לגבייהו, דאנון טמירין ממחשבתא דבני נשא, ועלייהו אתמר (קהלת ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר וגו'. נהורין מצוחצחין אלין על אלין. ואלין דמקבלין אנון חשוכין מאחרנין דעלייהו דמקבלין מנייהו. ועלת (על כל) העלות לית נהורא קיימא קמיה דכל נהורין מתחשכן קמיה.

השלמה מההשמטות (סימן ל''ג)

זי''ן מאי עבידתיה, כמנין ימי השבוע. ללמדך שכל יום יש לו כח. ומאי עבידתיה הכא ללמדך שכשם שיש חכמה גדולה באוזן לאין תכלית, כך יש הכח ההוא בכל האברים, ומאי אברים, שבע שיש באדם. דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם. ע''כ: (עד כאן מההשמטות)

רעיא מהימנא

השלמה מההשמטות (סימן ד)

אמר ליה: בוצינא קדישא בתר דאמר (בראשית א׳:כ״ז) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו מאי ניהו דאמר לבתר ויברא אלהים את האדם בצלמו,

אמר ליה: מה דאוקמוה על דא מארי מתניתין דמנהון אמרו (הוא) נברא ומנהון (אמרו) לא נברא וקודשא בריך הוא ברא ליה, דכתיב (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו.

אמר ליה: אי הכי איהו לא יהיב חלקא ביד חד מנייהו ולא אתעביד בדיוקנא דילהון אלא באיקונין דמלכא בצלמו כדמותו דאיהו צלם ודמות תבניתו.

אמר: הכי אשתמודע.

אמר: חס ושלום. אלא אנא אימא דאתברי בכלא ואשליטיה על כלא. דאי הוה יהיב כל חד חולקיה בזמנא דהוה כעסיה עליה כל חד הוה נטיל חולקיה מניה, כי במה נחשב הוא.

אלא קודשא בריך הוא ברא ליה כל חד בדיוקניה, דא מלכות קדישא דאיהי תמונת כל, דבה אסתכל קודשא בריך הוא וברא עלמא וכל בריין דברא בעלמא וכלל בה עלאין ותתאין בלא פירודא כלל וכלל בה עשר ספירן וכל שמהן וכנויין והויין ועלת כל כלא דאיהו אדון על כלא ולית אלהא בר מניה ולא אשתכח בכל עלאין ותתאין פחות מיניה. בגין דאיהו קשר דכלהו שלימו דכלהו לקיימא ביה ומלכותו בכל משלה. ובגין דלא אשתכח עלת על כלא בעלאין ותתאין פחות מיניה אפילו בחד מנייהו (אתקריאת) אתקריבת אמונת ישראל. ומסטרא דעלת על כלא אתמר בה (דברים ד׳:ט״ו) כי לא ראיתם כל תמונה. אבל מסטרא דשאר עמין אתמר בהו (בה) (במדבר י״ב:ח׳) ותמונת יי יביט.

אתא בוצינא קדישא ושאר חברייא ואשתטחו קמיה ואמרו: כען לית מאן דיכיל למיטל מיניה חולקיה דלא יהיב ליה חד מעלמא אלא בורא עלמין עלת על כלא, וביה תלייא עונשיה או אגריה ולא במלאך ושרף ולא בשום בריה דעלמא ובגין דא אוקמוה רבנן דמתניתין המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. ע''כ: (עד כאן מההשמטות)

דבר אחר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הא אוקמוה חברייא על מלאכי השרת דאנון אמרי האי קרא. אמר להו בתר דהוו ידעין מה דהוה ומה דעתיד למהוי ואנון הוו ידעין דעתיד למחטי אמאי בעו למעבד ליה. ולא עוד אלא דעזא ועזאל הוו מקטרגי עליה בזמנא דאמר שכינתא לקודשא בריך הוא נעשה אדם, אמרו מה אדם ותדעהו. מה את בעי למברי אדם, ותדעהו דעתיד למחטי קמך באתתא דיליה דאיהי חשך. דאור (מ''י דף כ''ח) איהו דכורא וחשך נוקבא שמאלא חשך דבריאה. בההוא זמנא שכינתא אמרת לון בהאי דאתון מקטרגין אתון עתידים למנפל. כדכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה וגו' (חשקו בהון) וטעו בהון ואפיל לון שכינתא מקדושה דלהון.

אמרו חברייא: רבי רבי, אדהכי (נ''א אי הכי) עזא ועזאל לא הוו משקרין במלולייהו. דודאי בנוקבא עתיד אדם למחטי.

אמר להו: הכי אמרה שכינתא אתון אזדמנתון לקטרגא קדמי יתיר מחילא דמרומא, אי אתון הויתון שפירין מאדם בעובדייכו יאות לכו לקטרגא עליה. אבל איהו עתיד למחטי באתתא חדא, אתון בנשין סגיאין. חבתיכון יתיר מבני נשא כמה דכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו', את בת האדם לא נאמר, אלא את בנות האדם. ולא עוד אלא אם אדם חב הא אקדים ליה תשובה לאהדרא למאריה לאתקנא במה דחב.

אמרו ליה חברייא: (רבי רבי) אי הכי אמאי כולי האי.

אמר רבי שמעון לחברייא: אי לא דהוה הכי דברא קודשא בריך הוא יצרא טבא ובישא דאנון אור וחשך לא הוה זכו וחובה לאדם דבריאה. אלא (בגין) דאתברי מתרווייהו, ובגין דא (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'.

אמרו ליה: כולי האי אמאי. ולא הוה שפיר דלא אתברי דלא למיחב ולגרמא כל מה דגרים לעילא ולא הוה ליה לא עונש ולא שכר.

אמר לון: מן הדין הוה ליה למברייה כך. בגין דאורייתא בגיניה אתבריאת דכתיב בה עונשא לרשיעייא ואגרא לצדיקייא ולא הוה אגרא לצדיקייא ועונשא לרשיעייא אלא בגין אדם דבריאה (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה לשבת יצרה.

אמרו: ודאי כען שמענא מה דלא שמענא עד השתא, דודאי לא ברא קודשא בריך הוא מלתא דלאו איהו צריך. ולא עוד אלא אורייתא דבריאה איהו לבושא דשכינתא. ואי אדם לא הוה עתיד למברי (למחטי) הות שכינתא בלא כסוייא כגוונא דעני. ובגין דא כל מאן דחב כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא. והאי איהו עונשא דאדם.

וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא כאלו הוא לביש לשכינתא בלבושהא. ובגין דא אוקמוה בכסויא דציצית (ותפלין) (שמות כ״ב:כ״ו) כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב בגלותא והא אוקמוה. תא חזי, חשך איהו אוכמו דאורייתא אור חיורו דאורייתא.

השלמה מההשמטות (סימן ה)

חוורו דאורייתא וכד איהו אור מתלבש בחשך אתמר באורייתא (שיר השירים א׳:ה׳) שחורה אני ונאוה וכד אסתלק מתמן אור דאיהו חוורו אמרה אל תראוני שאני שחרחורת ואורייתא כגוונא דבת עינא דאיהי אוכמא ושפירא באור דנהיר בה ובגין דא בת עינא ואור דנהיר בה אמרה (תהילים כ״ז:א׳) יי אורי וישעי ממי אירא אורי אור י' דאיהי בת עין ותרין גונין אית ליה אור מלגאו וחשך מלבר למהוי שלטאה בהו על כל קלוסין (קליפין) הדא הוא דכתיב (תהילים ק״ג:י״ט) ומלכותו בכל משלה. בלבושא דאור איהי שליטת על כל אינון דאתמר בהון (שמות י׳:כ״ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ובלבושא אוכמא שליטת על חייביא דאתמר בהון (שמואל א ב׳:ט׳) ורשעים בחשך ידמו.

ועוד אור איהו מסטרא דימינא דאיהו אור יום קדמאה דאתמר ביה (בראשית א׳:ה׳) יהי אור דא אברהם ויקרא אלהים לאור יום. חשך מסטרא דשמאלא דאתמר ביה ביצחק (בראשית כ״ז:א׳) ותכהין עיניו מראות ולחשך קרא לילה יעקב דאתלבש מתרויהו באור דימינא ובחשך דשמאלא ובתרויהו עמודא דאמצעיתא איהו עמוד. (שמות י״ג:כ״ב) עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. ענן מסטרא דיליה מיא, חשך מסטרא דיליה אשא עמוד איהו שלום בינייהו. הדא הוא דכתיב (איוב כ״ה:ב׳) עושה שלום במרומיו וכד איהו באמצעיתא (שמות י״ד:כ׳) ולא קרב זה אל זה כל הלילה, לא קריב מיא לאשא ולא אשא למיא דאיהו אפריש בינייהו. ודא איהו מחלוקת בית הלל ובית שמאי שהיא לשם שמים ולקבלייהו תרין אמוראי דרקיעא מיכאל וגבריאל ושר שלום מכריע ביניהם דאיהו נוריא''ל, אוריאל אתקרי מסטרא דימינא נוריאל מסטרא דשמאלא ואיהו אדם דלתתא מטטרו''ן שמיה שליט על כל מארי מתניתין הדא הוא דכתיב (בראשית א׳:כ״ו) וירדו בדגת הים אלין תלמידי חכמים דמתרבין בימא דאורייתא דירתי מתמן נפש חיה.

ובעוף השמים אלין מארי דזכוון דבזכותהון פרחין לעילא וירתין מתמן רוחא דאיהו עוף יעופף בגדפין בפקודין דעשה. ובבהמה אלין עמי הארץ דאתמר בהון (במדבר י״ד:ט׳) אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. (עד כאן מההשמטות) (ואי צלותא לאו איהי שלימא כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה כמא דאת אמרז, (איכה א׳:ג׳) כל רודפיה השיגוה וגו'. ובגין דא מצלין (תהילים ע״ח:ל״ח) והוא רחום יכפר עון דא סמאל דאיהו נחש. ולא ישחית דא משחית. והרבה להשיב אפו דא אף. ולא יעיר כל חמתו דא חמה. בגין דלא ירדפון בתר צלותא. וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו. שבעה ממנן אנון ותליין מנייהו שבעין. ובכל רקיעא ורקיעא אנון מקטרגין ותליין מנייהו עשרה אלף רבוא. ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפלין על רישא ודרועא' אתמר בהו (דברים כ״ח:י׳-י״א) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו''ד נקרא עליך ויראו ממך. שם יי אוקמוה דאיהי תפילין דרישא. ומאן דחזי שם ידו''ד על רישא' בצלותא דאיהי (ידו''ד) אדנ''י' מיד כלהון ברחין. הדא הוא דכתיב' (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף וגו).

השלמה מההשמטות (המשך)

כך נהורא איהו (תהילים ל״ג:א׳) רננו צדיקים ביי ודא דרגא דצדיק חי עלמין ומתמן רנה וביה פורקנא הדא הוא דכתיב (ירמיהו כ״ג:ה׳) צמח צדיק ודאי דאיהו עשיראה וצדיק נטיל משמאלא ועמודא דאמצעיתא מימינא הדא הוא דכתיב (דברים ל״ג:ב׳) מימינו אש דת למו.

תא חזי כל אתוון אינון מסטרא דאתוון דאורייתא דכלילן בשכינתא וצדיק איהו נטיל לשמאלא קץ חי דאיהו יצחק בהפוך חי עלמין קשיר בשמאלא ושכינתא תתאה מסטרא דשמאלא אתמר בה והארץ היתה מסטרא דימינא תוהו ובהו בו הוא מסטרא דעמודא דאמצעיתא וחשך על פני תהום דא שכינתא תתאה ומאן גרים ליה (לה) האי אלא קודשא בריך הוא קודם דברא עלמא הוה סתים יהו''ה לבתר אתפשטת ה' לתתא ואתמר בה והארץ היתה תוהו ובהו ורזא דמלה אלה ''תולדות ''השמים ''והארץ בהבראם בה' בראם הרי לך דהוה לבושהא תוהו.

ובגין דא כי לא המטיר יי אלהים עד לא הוה נחית נביעו עלה בגין דאדם אין דהוה בעלה לעילא סתים באין עד דאתפשט ה' מן יה''ו דאיהו בינה דאיהו מקורא דנביעו דאיהי נקודה סתימא ומתמן והשקה את כל פני האדמה וקודם דנחתת הוה קודשא בריך הוא בונה עולמות ומחריבן, בגין דא הוה נביעו נחית בההוא זמנא הוא שירותא מחסד הדא הוא דכתיב (תהלים פ''ט) אמרתי עולם חסד יבנה ובגין דא לא תוהו בראה לשבת יצרה ואתמר בה לא טוב היות האדם לבדו דלא תוהו בראה.

ובזמנא דהוה תוהו אמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' קץ דיצחק דאתמר ביה כי אותך ראיתי צדיק לפני דאי אנת הוית בעי רחמי עלייהו לא אתחרבו ואיהו הוה אמר ליה ברמז בגין דיבעי רחמי עלייהו ולא ימות משיח דאיהו מסטרא דשמאלא.

אמר ליה והא בונה עולמות ומחריבן קודם דאתברי עלמא הוה אלא מגיד מראשית אחרית דקודשא בריך הוא הוה במחשבתיה כל דרין דהוה בונה ואתחריבו קודם דאתבריאו חזא דהוו עבדין עובדין דיתחריבו וכיון דברא חשב כאילו חריב לון ודא ממלל עד סוף יומין דאלין תולדין בישין והוו גרמין דנהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני נביעו דיליה בתרין עלמין שכינתא עלאה ושכינתא תתאה ולנח אתגלייא מה דהוה ומה דעתיד למהוי ולא בעא רחמי עלייהו עד דאתא משה ובעא רחמי דעתידין הוו ישראל דלא יפקון אלא חד מעיר ושנים ממשפחה מסטרא דגבורה דהוי דיינין ויתחזר עלמא לתהו.

ובגין דבעא משה רחמין עלייהו שמאל דוחה ולא יפקון ביה ישראל וימין מקרבא דאיהי ימינא מטי כלפי חסד ומשה בגין דיהב גרמיה עלייהו יהב תוקפא לדרגיה דאיהו עמודא דאמצעיתא דאיהי אורייתא דאתייהיבת בימינא הדא הוא דכתיב (דברים ל''ג) מימינו אש דת למו ובגין דא פורקנא ביה תלייא הדא הוא דכתיב (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה דאיהו משה בחושבנא.

יסוד צדיק ביה סו''ד תהא שמאל דוחה אף על גב דאוקימנא ביה (בראשית מ״ו:כ״ו) כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה ששים ושש בגין דאתקשר בשמאלא וימין מקרבת בגין דתליא מניה עמודא דאמצעיתא דס''ו אינון ששים מסכתות ושיתא סדרי משנה דאתייהיבו מגבורה דאיהי שמאלא ששים גבורים אתקריאו דנטלן מגבורה דתמן אורייתא דבעל פה דאיהי שכינתא תתאה כללא דס' מסכתות ושיתא סדרי משנה דתורה שבכתב לפומא לא גלי בגין דעתידה שמאל דאיהי פומא לאדחייא.

ובגין כך איהו סתים הכי פורקנא בלבא ופומא דאיהו גלייא לא אתגלי פורקנא ובגין דכלא תלייא בימינא אמר הנביא (ישעיהו נ״ג:א׳-ב׳) וזרוע יי על מי נגלתה על מי ודאי דאתמר ביה (איכה ב׳:י״ג) מי ירפא לך הדא הוא דכתיב (איכה ב׳:י״ג) מ''ה אעידך מ''ה אדמה לך (שמות ג׳:י״ג) ואמרו לי מה שמו במ''ה ייתי זמנא ובמ''ה אסוותא הדא הוא דכתיב (איכה ב׳:י״ג) מה אשוה לך ואנחמך וגו' מי ירפא לך, דמשה איהו מה שמו וביה תהא נחמתך ובגין דא כפל קודשא בריך הוא שמיה משה משה חד על פורקנא קדמאה וחד על בתרייתא ובגין דא (שמות יד) אז ישיר משה אז שר לא נאמר אלא אז ישיר.

עשיראה בתפלה ודא שכינתא עלה אתמר (תהילים י״ז:א׳) תפלה לדוד שמעה יי צדק ודוד ברוח קודשא אמר באחרית יומין דגלותא, אמר על ישראל (תהילים י״ז:ג׳) בחנת לבי פקדת לילה. ולית לילה אלא גלות ואיוב מה דאמר כולא הוא משל על ישראל דאמר (איוב ז׳:ט׳) כלה ענן וילך, ושטן בעא לקטרגא ליה ואמר קודשא בריך הוא (איוב לה) איוב לא בדעת ידבר אוף ביעקב בגין דחזא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא (עד כאן מההשמטות)

ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא (אמר (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ובא ליליא דגלותא ואמר) (בראשית ל״ב:ח׳) ויירא יעקב מאד ויצר לו. ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין. כמא דאת אמר, (בראשית ל״ג:ב׳) וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ברישא בגלותא דאדום, ואת לאה וילדיה אחרונים. ואת רחל ואת יוסף אחרונים. ובגין דחמא בתר כן עניותא וצערא דלהון אמר (בראשית כ״ח:כ״א) ושבתי בשלום אל בית אבי ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.

ודוד בגין גלותא אמר (שמואל ב ז) רעב ועיף וצמא במדבר, בגין דחמא שכינתא חרבה יבשה הוה נטיל צערא בגינהא. לבתר דחמא דהדרין ישראל (בתשובה) בחדוה, תקין עשר מיני נגונין. ובסוף כלהו אמר (תהילים ק״ב:א׳) תפלה לעני כי יעטוף (נ''א תקין י' מיני תילים, ובסוף כלהו תפלה לדוד הטה יי אזנך ענני. חדא דכלהו צלותין דבגינייהו מתעטפין קדם מלכא. ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני אמר תפלה לעני כי יעטוף) והיא צלותא דעטיף כל צלותין קדמהא עד דייעול צלותא דיליה. בגין דא אקדים עני לכלהו.

מאן צלותא דעני. דא צלותא דערבית דאיהי רשות בפני עצמה בלא בעלה. ובגין דאיהי בלא בעלה איהי ענייה יבשה (ברשות כל אינש) וצדיק עני יבש דא זרעא דיעקב דאיהו ברשות כל אומין דעלמא ודמיא לצלותא דערבית דאיהי ליליא דגלותא.

וצלותא דשבת איהי צדקה לעני כמה דאוקמוה מארי מתניתין שמש בשבת צדקה לעניים (דעניים מתנחמי בארח דשמשא (בשבתא) דשבתא). ובגין דא צריך בר נש למהוי איהו כעני לתרעא דמלכא בצלותא דעמידה בכל שית יומין דחול בגין שכינתא. ומתעטף לה בעטופא דמצוה דציצית כעני. ויהא בתפילין כאביון לגבי תרעא דאיהו אדנ''י. דהכי סליק לחושב''ן היכ''ל. ודא איהו אדנ''י שפתי תפתח.

וכד אפתח פומיה בצלותא דערבית נשרא קא נחית ביומין דחולא לקבלא בגדפהא צלותא דליליא. ודא נוריא''ל אתקרי אוריא''ל מסטרא דחס''ד, ונוריא''ל מסטרא דגבורה דאיהו נור דליק, דאתמר ביה (דניאל ז) נהר דינור וגו'.

ובצלותא דשחרית אריה נחית לקבלא צלותא בדרועוי וגדפוי דארבע גדפין (ס''א אית) לכל חיה דא מיכאל. ובצלותא דמנחה שור נחית לקבלא (נ''א צלותא) בקרנוי וגדפוי ודא גבריאל. ובשבת נחית קודשא בריך הוא בג' אבהן לקבלא בת יחידא דיליה בהון. ודא רזא דשבת ש' ב''ת יחידא דיליה. בההוא זמנא חיוון עלאין דאתקריאו בשמא דיי פתחין ואמרין (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם.

בההוא זמנא מתפתחין שבעה היכלין. היכל קדמאה היכלא דאהבה. תניינא היכלא דיראה. תליתאה היכלא דרחמי. (תקונים כב). רביעאה היכלא דנבואה דאספקלריאה דנהרא. חמישאה היכלא דנבואה דאספקלריאה דלא נהרא. שתיתאה היכלא דצדק. שביעאה היכלא דדי''ן.

ועלייהו אתמר בראשית ברא שי''ת. אלהים היכלא שביעאה. והכי אנון ז' היכלין לתתא ולקבלייהו שבעה קלין דהבו ליי'. וי''ח אזכרות דביה, דבהון שט קודשא בריך הוא בי''ח עלמין (תהילים ס״ח:י״ח) ברכב אלהים רבותים אלפי שנאן דאנון י''ח רבוון עלמין וכמה נטורי תרעין אית להיכלין דמקבלין צלותין, וכל צלותא לא תיעול אלא במדה במשקל. ולית מאן דקאים קמי תרעא דצלותא. ועליה אתמר (תהילים קכ״ז:ה׳) לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. דאיהי תרעא דמלכא. בגין דצלותא איהי מצוה ודא שכינתא. ואורייתא דא קודשא בריך הוא. לא צריך הפסקה בינייהו. וצריך לסלקא תורה ומצוה ברחימו ודחילו.

דכל פקודין דעשה ולא תעשה כלהו תליין מן שם ידו''ד. כמה דאוקימנא רזא דא שמי עם י''ה שס''ה מצות לא תעשה. וזה זכרי עם ו''ה רמ''ח מצות עשה. והא הכא שס''ה ורמ''ח. ואנון רמ''ח תיבין בקריאת שמע ואתיהיבו מרחימו (דאת י) ודחילו דאת ה'. ובגין דא תקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה ואנון כלילן באברהם דאתמר ביה זרע אברהם אוהבי.

השלמה מההשמטות (סימן ו)

זרע אברהם אוהבי. לית מאן דקאים קמיה תרעא דצלותא ועליה אתמר (תהילים קכ״ז:ה׳) לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער דאיהו תרעא דמלכא בגין דצלותא איהי מצוה ודא שכינתא ואורייתא דא קודשא בריך הוא ולא צריך הפסקה בינייהו וצריך לסלקא תורה ומצוה בדחילו ורחימו דכל פקודין דעשה ולא תעשה כלהו תליין מן שם יהו''ה כמה דאוקימנא רזא דא שמ''י עם י''ה שס''ה מצות לא תעשה וזה זכ''רי עם ו''ה רמ''ח מצות עשה והא הכא רמ''ח ושס''ה ואינון רמ''ח תיבין בקרית שמע ואתייהיבו מרחימו ודחילו דאות ה' ובגין דא תקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה ואינון כלילן באברהם דאתמר ביה (ישעיהו מ״א:ח׳) זרע אברהם אוהבי.

תפילין אינון עוז דאתייהיבו מיראה דאיהו לשמאלא ודא פחד יצחק דתמן כל מקטרגין סלקין למתבע כל דינין ובגין דא (ישעיהו ס״ב:ח׳) ובזרוע עוזו, דא תפילין י''ה ביראה ו''ה באהבה הדא הוא דכתיב (תהילים ל״א:כ״ד) אהבו את יי כל חסידיו תא חזי (ס''א ת''ת) יהו''ה כליל כלא ובגין דא אתמר ביעקב (בראשית כט) והנה יהו''ה נצב עליו דאיהו עמודא דאמצעיתא לבתר דאתקם. (כתוב בדפוס עד בדיוקנא דמאהה ודאי) דכד צלותא דיליה סלקא לעילא כרוזא נפיק מרקיעין ויימא הבו יקרא לדיוקנא דמלכא ולית תרעא דקאים קמיה האי צלותא, (תהילים נ״א:י״ז) אדני שפתי תפתח לאפקא מזונא לבנין קדישין דבהאי היכלא תמן מזונא.

בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו (שמות ה) בני בכורי ישראל ואיהו עץ החיים דנפיק מחיים דלעילא ואיהו אילנא דמזון לכולא ביה ובנין דשכינה אינון ישראל לתתא, חיים דילה אורייתא, מזונא דילה צלותא דחשיבא לקרבנא. ובגלותא אתמר לגבי ישראל (בראשית לכ) הבה לי בנים ושכינתא איהי קרבנא לקודשא בריך הוא דמקבל לה בימינא ושמאלא וגופא ויחודא דיליה עמה בצדיק דאיהו אות תפילין ושבת וימים טובים.

ואית למשאל למה מצלאן לקודשא בריך הוא בכמה דרגין, זמנין מצלין ליה בספירה ידיעא ובמדה ידיעא לזמנין צלותא לימינא הדא הוא דאתמר הרוצה להחכים ידרים. לזמנין לשמאלא, הדא הוא דאתמר הרוצה להעשיר יצפין, לזמנין דאבא ואימא לימינא ולשמאלא אינון לזמנין לעמודא דאמצעיתא לזמנין לצדיק כל צלותא סלקא לדרגא ידיעא אלא ודאי יהו''ה איהו בכל ספירה וספירה וצלותא איהי שכינתא.

בזמנא דבעי לרחמא על עלמא סליקת בימינא ובזמנא דבעי למעבד דינא בעלמא סליקת בשמאלא וכולא לגבי יהו''ה דאיהו בכל אתר ובגין דא זאת תורת העולה עולה ליי ודא צלותא דאיהי שכינתא קרבן ליי ודא צלותא דאיהי קרבנא דיליה וכד סלקא לגביה צריך לאכללא עמה כל ספירן דלית קדושה פחות מעשרה. (עד כאן מההשמטות)

ישראל דסליק ביו''ד ה''א וא''ו ה''א. ורזא דמלה ישראל עלה במחשבה להבראות. מחשבה חש''ב מ''ה, וביה תשכח שמא קדישא. ובגין יעקב דאיהו ישראל אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בדיוקנא דמאריה.

בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא. דאיהו בנ''י בכורי ישראל. ואיהו עץ החיי''ם, ואיהו אילנא דמזו''ן לכלא ביה. ובגין דא אנון ישראל מזונא דיליה צלותא דחשיבא לקרבנא. ובגלותא אתמר (בראשית ל) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ושכינתא איהי קרבנא דקודשא בריך הוא מיניה בימינא ושמאלא וגופא. וכד סלקא לגביה צריך לאכללא עמיה כל עשר ספירן. דלית קדושה פחות מעשרה דאיהו קדושה דיליה. ובגין דא כד בר נש בעי לסלקא צלותיה בכל תנועיה. (או) (אי) חיויא בעי לקטרגא לצלותא, צריך למעבד ליה קירטא, ורזא דמלה זרקא מקף שופר הולך סגולתא:

פתח רבי שמעון ואמר:

עלאין שמעו. תתאין אתכנשו. אלין מארי מתיבתא דלעילא ותתא. אליהו באומאה עלך טול רשו ונחית הכא, דהא קרבא סגיאה אזדמן. חנו''ך ממנא נחית הכא, אנת וכל מארי מתיבתא דתחות ידך. דלא ליקרא דילי עבידנא, אלא ליקרא דשכינתא.

פתח כמלקדמין ואמר:

זרקא ודאי במיתך לסלקא צלותא לההוא אתר ידיע, כמה דההיא אבנא דקירטא דאזדריקת לאתר ידיע, הכי צריך לסלקא מחשבתיה בצלותיה בההיא תגא אבן מוכללת ומעוטרת. דאתמר בה כל הזוקף זוקף בשם דצריך לסלקא לה תמן.

ובההוא (אתר דסליק) לה לגבי בעלה אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אף על גב דאתמר ביה ואתה תשופנו עקב. ההיא אבן דאיהי י' דיעקב דאתמר בה (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל לא יפסיק. וצריך לסלקא (נ''א לה) עד אין סוף. וכד נחית לה אתמר ביה כל הכורע כורע בברוך, דצריך לנחתא (נ''א לה) עד אין תכלית, ולא יפסיק (נ''א לה) מניה לא לעילא לא לתתא.

לזמנין איהו בעלה ו' בצדיק בשית פרקין דתרין שוקין נחת לגבה בתרין שוקין. לזמנא איהו בעלה ו' בתרין (נ''א דרועין) שית פרקין דסליקת לגבה בתרין דרועין. לזמנין איהו בן אבא ואמא בן י''ה צריך לסלקא. (ס''א לה לעילא וכד) לעילא לה'. וכד סלקת תמן לזמנין איהי בהפוכא ו' ובין י' י' כגוונא דא א צריך לסלקא לגביה דאתמר בה (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין סלקא. ובגינה מלאכייא אמרין אי''ה מקום כבודו. וכד סליקת לא' (לעילא) כגוונא דא א, איהי תגא ברישא דא' עטרה על רישיה כת''ר. וכד נחתא נקודא לתתא ואתעטרת נחיתת ביה כגוונא דא (נ''א קמץ). וכד סליקת אתקרי תגא ברזא דטעמי. וכד נחיתת אתקריאת נקודה. וכד מתיחד עמה איהי (אתקריאת אות) ז' כלילא מניה אות ברי''ת דאיהו שביעאה דכלא.

ובודאי האי אבנא היא בנייא דכל עלמין. ובגין דא (דברים כ״ה:ט״ו) אבן שלימה וצדק יהיה לך. איהי מדה בין כל ספירה. וספירה דכל ספירה. (נ''א וכל ספירה) בה סליקת לעשר. שיעור דילה ובה (נ''א ו' בה) אתעבידת אמה עשר אמות אורך בין כל ספירה וספירה. ורזא דמלה עשר אמות אורך הקרש ובין כלא מאה. איהו י' בין פרק ופרק עשר זמנין סלקא למדה. (מארי) דמאה אמה.

כל מדה ומדה אתקרי עולם. ואנון י''ו שיעור ומדה. ו' שקל י' מדה דיליה. ושעורא דמדה חמש אמות אורך וחמש אמות רחב. ואנון לקבל שעורא דכל רקיע דמהלך ת''ק אורכיה ות''ק פותייה. ואנון ה''ה. הרי לך שעור קומה באתוון ידו''ד. דאת ו' איהו רקיע השמים. חמש רקיעין דיליה ה' אלין אתקריאו ה' שמים ה' חמש רקיעין דכלילן בשמים. חמש עלאין שמי השמים. ואנון ה''ה חמש בחמש. ו' רקיע שתיתאה לון. י' שביעאה לון י' שבעה בשבעה וסלקין י''ד. והכי אנון ארעין שבעה על גבי שבעה כגלדי בצלים. וכלהו רמיזן בתרין עיינין. י' אתקרי עולם קטן. ו' עולם אריך, וכל מאן דבעי למשאל שאלתין לגבי עולם אריך צריך לארכא ביה. וכל מאן דשאיל בעולם קצר צריך לקצרא. ועל דא אוקמוה במקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך.

לקצר בצלותין (במדבר י״ב:י״ג) אל נא רפא נא לה. בנקודה די'. להאריך (מסטרא דאות ו). ולהתנפל (דברים ט׳:י״ח) (באת פ' וכולא פ''ו). ואתנפל לפני יי כראשונה מ' יום ומ' לילה כלא (חד). מ''ם י' נקודה באמצע אתעביד מי''ם מסטרא דחס''ד צריך לארכא בצלותא ובשמא קדישא וסליק ידו''ד ברביע (וצריך) לארכא בתנועה דא דאיהו רזא דתקיעה. לקצר מסטרא דשברים בינוני, לא בקצירו ולא באריכו. בתרועה דעמודא דאמצעיתא דאיהי שלשלת דתרווייהו שקל הקדש.

לקביל רביע דסליק איהו חולם, שברים לקביל שבא. דא בעא לסלקא קלא ודא בעא לנחתא לה. ובגין דא אנון שברים בחשאי שכינתא תתאה וקלא לא ישתמע כמא דאת אמר, (שמואל א א׳:י״ג) וקולה לא ישמע. תרועה דא שלשלת אחיד בתרווייהו. ואית כגוונא דרקיע המאריך ביה תיבה ואיהי נקודה חיריק כגוונא דחלם. לית נקודה דלית כגוונא דילה בטעמי. סגול לגבי סגולתא. שבא לגבי זקף גדול. כלהו תשכח לון נקודי לגבי טעמי למאן דידע רזין טמירין.

פתח ואמר:

זרקא מקף שופר הולך סגולתא. (פתח נקודת ימין יי מלך. נקודת סגול שמאלא יי מלך. באמצעיתא יי ימלוך לתתא. רבי אחא אמר יי מלך דא עלמא עלאה. יי מלך דא תפארת. יי ימלוך דא ארון הברית):

השלמה מההשמטות (סימן מא)

תאנא עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע וצדיק שמו על שם הצדיקים וכשישראל צדיקים מתגבר ואם לאו מתחלש והוא סובל כל העולם דכתיב (משלי י׳:כ״ה) וצדיק יסוד עולם. ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם. עד כאן: (עד כאן מההשמטות)

השלמה מההשמטות (סימן ז)

מדרש רות: הצדיק אבד כל זמן שלא יבא השפע אבד ועליו נאמר (ישעיהו י״ט:ה׳) ונהר יחרב ויבש ובעת הברכה נאמר (תהילים ה׳:י״ג) כי אתה תברך צדיק ברכות לראש צדיק:

השלמה מההשמטות (סימן ח)

ספר הבהיר: תנא עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע וצדיק שמו על שם הצדיקים וכשיש צדיקים מתגבר ואם לאו מתחלש והוא סובל כל העולם דכתיב (משלי י׳:כ״ה) וצדיק יסוד עולם ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם ע''כ: (עד כאן מההשמטות)

אלה ת'ולדות ה'שמים ו'הארץ (ר''ת תה''ו) הא אוקמוה כל אתר דכתיב אלה פסל את הראשונים ואלין תולדין דתהו דאתרמיזו בקרא תניינא והארץ היתה תהו. ואלין אנון דאתמר דקודשא בריך הוא ברא עלמין ומחריבן. ובגין דא ארעא הוה תוהה ובוהה. איך ברא קודשא בריך הוא עלמין לחרבא לון. שפיר הוה דלא לברי לון. אלא ודאי הכא איכא רזא. מאי איהו ומחריבן. דקודשא בריך הוא לא ישצי עובדי ידוי. ולא עוד אלא דא שמייא אתמר בהו (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו וגו'. אם כן קודשא בריך הוא עביד ומחי.

אלא רזא דמלה כדין הוא דקודשא בריך הוא ברא עלמא וברייה באורייתא כמה דאוקמוה בראשית, דאתמר בה (משלי ח׳:כ״ב) יי קנני ראשית דרכו. ובהאי ראשית ברא ית שמיא וית ארעא ואיהי סמיך לון ביה. בגין דברית כתיב ביה בב'ר'א'ש'י'ת. ואתמר ביה (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. ואלין אנון דאתמר בהון (תהילים קט״ו:ט״ז) השמים שמים ליי וגו'. ואיהי ארץ החיים כלילא משבע ארעין דעלייהו אמר דוד מלכא (תהילים קט״ז:ט׳) אתהלך לפני יי בארצות החיים.

וברא שמיא וארעא בתריה על תה''ו, ולית תמן יסודא דאיהו ברי''ת דסמיך לון. בגין דא קודשא בריך הוא בעא למיתן אורייתא לאומין דעלמא עובדי כוכבים ומזלות דאיהו ברית מילה ממש, ולא בעו לקבלא ליה, ואשתארת ארעא חרבה ויבשה.

ודא איהו יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. יקוו המים דא אורייתא. אל מקום אחד אלין ישראל. בגין דנשמתייהו תליין מההוא אתר דאתמר ביה ברוך כבוד יי ממקומו. כבוד יי שכינתא תתאה. ממקומו שכינתא עלאה. וכיון דאנון נשמתייהו מתמן, שריא עלייהו ודאי ידו''ד ואתמר בהון (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק יי עמו. ודא איהו יקוו המים אל מקום אחד.

ואורייתא איהי ישובא דעלמא. ואומין דעלמא עובדי כוכבים ומזלות דלא קבילו לה אשתארו חרבין ויבשין. ודא איהו דקודשא בריך הוא ברא עלמין ומחריבן אלין דלא נטרי פקודי אורייתא, לא דישצי איהו עובדוי כמה דחשבין בני נשא. ולמה ישצי לון לבנוי דאתמר בהון בהבראם בה' בראם. ואלין אנון דמתגיירין מאומין דעלמא. בגינייהו נפלת ה' זעירא דאברהם באלף חמישאה דהוא ה'. דאיהו חרב ויבש. חרב בבית ראשון ויבש בבית שני.

ומשה בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפוי דשכינתא וחשיב דהוו מאלין דאתבריאו בה' והב בהון את ה' דאברהם, גרמו ליה ירידה כמא דאת אמר, (שמות ל״ב:ז׳) לך רד כי שחת עמך. בגין דלא קבילו לאת ה' בדחילו דיו''ד וברחימו דה'. נחית איהי מדרגיה דאיהו ו'.

ואת ו' נחתת עמיה בגין דלא יתאביד בינייהו דעתיד איהו ברזא דגלגולא לאתערבא בינייהו בגלותא בין ערב רב דאנון נשמתייהו מסטרא דאלין דאתמר בהון (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו וגו'. ואלין אנון דלא בעא נח רחמי עלייהו. ואתמר בהון וימחו מן הארץ בגין דהוו מאלין דאתמר בהון (דברים כ״ה:י״ט) תמחה את זכר עמלק. ומשה לא אסתמר מנייהו ואפיל ה' בינייהו. ובגין דא איהו לא יעול לארעא דישראל עד דיתוב ה' לאתרה. ובגין דא נחת איהו מדרגיה, ונחית ביה ו'. ובגין דא ה' נפלת, ו' יוקים לה, ו' דמשה.

ובגין דה''א זעירא ה' דאברהם דאיהי דהבראם אתעזר איהו בגינה, ואתמר ביה (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוליך לימין משה וגו' ואפיק לה מתמן בחילא דו' ואייתי לה עמיה. מיד שריא עליה י''ה ואשתלים אומאה (דאתמר) (שמות י״ז:ט״ז) כי יד על כס יה מלחמה ליי וגו'. מאי מדר דר. דא משה דאתמר ביה (קהלת א׳:ד׳) דור הולך ודור בא. והא אוקמוה דלית דור פחות מס' רבוא. ודא משה דאתמר ביה דאנתתא חדא ילדה ס' רבוא בכרס אחת. (במדבר קנ''ט) וחמש מינין אנון בערב רב ואנון (סי' נג''ע ר''ע) נ'פילים ג'בורים ע'נקים ר'פאים ע'מלקים. ובגינייהו נפלת ה' זעירא מאתרהא. בלעם ובלק מסטרא דעמלק הוו. טול ע''ם מן בלעם ל''ק מן בלק אשתאר בבל (בראשית י״א:ט׳) כי שם בלל ה' שפת כל הארץ. ואלין אנון דאשתארו מאלין דאתמר בהון (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום, ומאלין דאשתארו מנהון בגלותא רביעאה אנון רישין בקיומא סגי. ואנון קיימין על ישראל כלי חמס. ועלייהו אתמר (בראשית ו׳:י״ג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, אלין אנון עמלקים.

נפילים עלייהו אתמר (בראשית ו׳:ב׳) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה. ואלין אנון מינא תניינא מאלין נפילים מלעילא. דכד בעא קודשא בריך הוא למעבד אדם דאמר נעשה אדם בצלמנו וגו'. בעא למעבד ליה רישא על עלאין למהוי איהו פקיד על כלהו. ולמהוי אנון פקידין על ידוי. כגוונא דיוסף דאתמר ביה (בראשית מ״א:ל״ד) ויפקד פקידים על הארץ. אנון (לעיל כ''ג א) בעו לקטרגא ליה ואמרו (תהלים ה) מה אנוש כי תזכרנו וגו' דעתיד למחטי קמך. אמר לון קודשא בריך הוא אי אתון הויתון לתתא כוותיה, יתיר הויתון חבין מניה. מיד ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו' חשקו בהון וקודשא בריך הוא אפיל לון לתתא בשלשלאן.

ואנון עז''א ועזא''ל דמנייהו נשמתהון דערב רב דאנון נפילים דאפילו גרמייהו לזנות בתר נשיא דאנון טבאן. ובגין דא אפיל לון קודשא בריך הוא מעלמא דאתי דלא יהא לון חולקא תמן ויהיב לון אגרייהו בהאי עלמא כמא דאת אמר, (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו'.

גבורים מינא תליתאה עלייהו אתמר המה הגבורים וגו' אנשי השם. ואנון מסטרא דאלין דאתמר בהון (בראשית י״א:ד׳) הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם. ובנין בתי כנסיות ומדרשות ושויין בהון ספר תורה ועטרה על רישוי, ולא לשמא דיי, אלא למעבד לון שם. הדא הוא דכתיב ונעשה לנו שם, וסטרא אחרא מתגברין על ישראל דאנון כעפרא דארעא. וגזלין לון ואתברת עבידתא ועלייהו אתמר (בראשית ז׳:י״ח-י״ט) והמים גברו מאד מאד על הארץ.

רפאים מינא רביעאה. אם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מנייהו. ואית לון רשו לשזבא לון ולא בעאן. ומתרפין מאורייתא ומאלין דמשתדלין בה למעבד טב עם עובדי כוכבים ומזלות. עלייהו אתמר (ישעיהו כ״ו:י״ד) רפאים בל יקומו, בזמנא דייתי פקידה לישראל אתמר בהון (ישעיהו כ״ו:י״ד) ותאבד כל זכר למו.

ענקים מינא חמישאה דאנון מזלזלין לאלין דאתמר בהון (משלי א׳:ט׳) וענקים לגרגרותיך. ועלייהו אתמר (דברים ב׳:י״א) רפאים יחשבו אף הם כענקים שקילין דא לדא. אלין אנון דאהדרו עלמא לתהו ובהו. ורזא דמלה (דבגינייהו) חרב בי מקדשא והארץ היתה תהו ובהו דאיהי עקרא וישובא דעלמא. מיד דייתי אור דאיהו קודשא בריך הוא יתמחון מן עלמא ויתאבדון. אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק עד דיתמחי דביה אומאה והא אוקמוה.

דבר אחר אלה תולדות השמים וגו' אלין אנון דאתמר בהון (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל. ביומא דיתמחין אלין כאלו ההוא יומא עביד קודשא בריך הוא שמיא וארעא הדא הוא דכתיב, (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות יי אלהים ארץ ושמים. בההוא זמנא יהא קודשא בריך הוא עם שכינתיה ויתחדש עלמא הדא הוא דכתיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' דא איהו ביום עשות.

בההוא זמנא ויצמח יי אלהים מן האדמה כל עץ נחמד וגו'. אבל בקדמיתא עד דיתמחון אלין לא נחית מטרא דאורייתא. וישראל דדמיין לעשבים ולאילנין לא יצמחון. ורזא דמלה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה וגו', בגין דאדם אין דאנון ישראל בבי מקדשא לעבוד את האדמה בקרבנין.

דבר אחר וכל שיח השדה, דא משיח ראשון טרם יהיה בארעא. וכל עשב השדה טרם יצמח דא משיח שני. ולמה בגין דלית תמן משה למפלח לשכינתא דעליה אתמר ואדם אין לעבוד את האדמה. ורזא דמלה (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה דא משיח בן דוד. ומחוקק מבין רגליו דא משיח בן יוסף. עד כי יבוא שיל''ה דא משה חשבן דא כדא. ול''ו יקה''ת עמים, אתוון ולו''י קה''ת.

דבר אחר וכל שיח השדה אלין צדיקייא דאנון מסטרא דצדיק ח''י עלמין. שיח ש' חי. ש תלת ענפין דאילנא ואנון ג' אבהן ומן ח''י עלמין. לשון אחר וכל עשב השדה ע''ב שי''ן. תלת עלין דאנון ש יאהדונה''י. ואנון ע''ב ענפין דתליין בהון בחושבן ע''ב. כלהו לא אתאחדין באתרא דאיהי שכינתא עד דייתי ההוא דאקרי אד''ם דאיהו יו''ד ה''א וא''ו ה''א. ודא איהו ואד''ם אין לעבוד את האדמה.

ובגין דא אתמר ביה וכל עשב השדה טרם יצמח עד דיצמח צדי''ק. ומניה (תהלים פה) אמת מארץ תצמח דאתמר ביה (דניאל ח׳:י״ב) ותשלך אמת ארצה. ותלמידי חכמים דאנון דשאין לא צמחין בגלותא עד דאמת מארץ תצמח, ודא משה דאתמר ביה (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו דלא יהא מאן דדריש לשכינתא כותיה. ובגין דא ואדם אין לעבוד. ומיד דאיהו ייתי, מיד וא''ד יעלה מן הארץ א''ד מן אדנ''י סליק ליה ו' ואתעביד בה אדון כל הארץ. מיד והשקה את כל פני האדמה מניה אתשקיין ישראל לתתא בע' אנפין דאורייתא. דבר אחר ואד יעלה מן הארץ תרגומו ועננא יסתלק מן ארעא. ההיא דאתמר בה (שמות מ׳:ל״ח) כי ענן יי על המשכן וגו' וביה מתשקיין תלמידי חכמים בארעא בההוא זמנא:

וייצר יי אלהים את האדם אלין ישראל. בההוא זמנא קודשא בריך הוא צייר לון בציורין דעלמא דין ועלמא דאתי. וייצר בההוא זמנא קודשא בריך הוא עייל לון בשמיה בציורא דב' יודי''ן י' י' ו' בינייהו דאנון סלקין לחשבון יהו''ה. ויהון מצויירין באנפוי באנפין דילהון בתרין יודי''ן בחוטמא דילהון באת ו'. ובגין דא אמר קרא (במדבר כ״ג:ט׳) כי מראש צורים אראנו. אלין אנון ציורין דשמא קדישא. ויהון מצויירין באנפייהו בתרין לוחין יקירין דאנון י' י' דאיהו ו' חרות עלייהו. ועוד צייר לון לכל דור בבת זוגיה עלאה דא י''ה ואנון ו' יחודא דתרווייהו. וצייר לון באנון דציורא דלעילא דאיהו ישראל עמודא דאמצעיתא כליל שכינתא עלאה ותתאה דאנון קריאת שמע ערבית וקריאת שמע שחרית ועלייהו אתמר עצם מעצמי ובשר מבשרי.

ומיד בההוא זמנא נטע לון לישראל בגנתא דעדן קדישא הדא הוא דכתיב ויטע יי (כ''ח א) אלהים אב''א ואמ''א. ג''ן דא שכינתא תתאה. עד''ן דא אמא עלאה. את האדם דא עמודא דאמצעיתא. איהי תהא נטע דיליה, בת זוגיה ולא תזוז מניה לעלם. ותהא עדונא דיליה. וישראל קודשא בריך הוא נטע לון בההיא זמנא נטעא קדישא בעלמא כמא דאת אמר, (ישעיהו ס׳:כ״א) נצר מטעי מעשי ידי להתפאר:

ויצמח יהו''ה אלהים. אבא ואמא. כל עץ נחמד דא צדי''ק. וטוב למאכל דא עמודא דאמצעיתא דביה הוא זמין (נ''א זמינא) מזון לכלא דכלא ביה. ולא אתפרנס צדיק אלא מניה ושכינתא מניה, ולא צריכין לתתאין (דילהון). אלא כולהו נזונין לתתא על ידיה. דבגלותא לא הוה לשכינתא ולח''י עלמין מזונא אלא בח''י ברכאן דצלותא. אבל בההוא זמנא איהו יהא מזונא לכלא.

ועץ החיים דהוא אילנא דחיי יהא נטיע בגו גנתא דאתמר ביה (בראשית ג׳:כ״ב) ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ושכינתא לא שלטא עלה אילנא דסטרא אחרא דאנון ערב רב דאנון (סוף תצא) עץ הדעת טוב ורע. ולא תקבל בה עוד טמא הדא הוא דכתיב, (דברים ל״ב:י״ב) יי בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ובגין דא לא מקבלין גרים לימות המשיח. ותהא שכינתא כגפנא דלא מקבלא נטעא ממינא אחרא.

וישראל יהון כל עץ נחמד למראה. ויתחזר עלייהו שופרא דאתמר ביה (איכה ב׳:א׳) השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ועץ הדעת טוב ורע אדחיין מנייהו ולא מתדבקין ולא מתערבין בהון. דהא אתמר בישראל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו דאנון ערב רב. וגלי לון קודשא בריך הוא דביום אכלו ממנו גרמו דאבדו ב' אבדין דאנון בית ראשון ובית שני. דא איהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ב' פעמים. ואנון גרימו דצדיק יחרב ויבש בבית ראשון דאיהי שכינתא עלאה, ובבית שני דאיהי שכינתא תתאה. דא איהו (ישעיהו י״ט:ה׳) ונהר יחרב ויבש. ונהר דא (נ''א ו) יחרב בה' תתאה בגין דאסתלק מניה נביעו די' לאין סוף.

ומיד דיפקון ישראל מן גלותא עמא קדישא לחוד, מיד נהר דהוה חרב ויבש אתמר ביה ונהר יוצא מעדן דא ו' להשקות את הגן. ונהר דא עמודא דאמצעיתא. יוצא מעדן דא אמא עלאה, להשקות את הגן דא שכינתא תתאה. דבההוא זמנא אתמר במשה ובישראל (ישעיהו נ״ח:י״ד) אז תתענג על יי בענג דאיהו ע' עדן נ' נהר ג' גן. ואתקיים קרא (שמות ט״ו:א׳) אז ישיר משה וגו' שר לא נאמר אלא ישיר. ואתהפך לערב רב ענ''ג לנג''ע ולאומין דעלמא עובדי כוכבים ומזלות כגוונא דפרעה ומצראי דפרח בהון שחין אבעבועות. אבל לישראל יהא ענ''ג.

ודא איהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. דאנון חס''ד דרועא ימינא. ובההוא זמנא הרוצה להחכים ידרים. ומחנה מיכא''ל אתשקיין מניה ועמיה מטה יהודה ותרין שבטין. גבור''ה דרועא שמאלא. ובההוא זמנא הרוצה להעשיר יצפין. ומחנה גבריא''ל אתשקיין מניה ועמיה מטה דן ותרין שבטין. נצ''ח שוקא ימינא ומנה אתשקיין משרייא דנוריא''ל ועמיה מטה ראובן ותרין שבטין עמיה. הו''ד שוקא שמאלא דעלה אתמר ליעקב (בראשית ל״ב:ל״ב) והוא צולע על ירכו ומניה אתשקיין משרייא דרפאל דאיהו ממנא על אסוותא דגלותא ועמיה מטה אפרים וב' שבטין.

דבר אחר ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אלין אנון ארבעה דנכנסו לפרדס. חד עאל בפישו''ן דאיהו פי שונה הלכות. תניינא עאל בגיחו''ן. ותמן הוא קבור ההוא דאתמר ביה (ויקרא י״א:מ״א-מ״ב) כל הולך על גחון, גבריא''ל גבר אל עליה אתמר (איוב ג׳:כ״ג) לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו. ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין דאתגלייא תמן. ודא איהו רמז ולחכימא ברמיזא. תליתאה עאל בחדק''ל חד קל ודא לישנא חדידא קלא לדרשא. רביעאה עאל בפר''ת דאיהו מוחא דביה פריה ורביה. בן זומא ובן עזאי דעאלו בקליפין דאורייתא הוו לקאן בהון. רבי עקיבא (פקודי רנ''ד ע''א) דעאל במוחא אתמר ביה דעאל בשלם ונפק בשלם.

(אמר רבי אלעזר: אבא, יומא חד הוינא בבי מדרשא, ושאילו חברייא מאי ניהו דאמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנון גרמייכו דכתיב, (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.

אדהכי הא סבא דסבין קא נחית אמר לון: רבנן, במאי קא תשתדלון.

אמרו ליה: ודאי בהא דאמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש וכו'.

אמר לון: ודאי רזא עלאה אית הכא. והא אוקמוה במתיבתא עלאה. ובגין דלא תטעון נחיתנא לכו ובגין (דאתגליא) רזא דא בינייכו דאיהי רזא עלאה טמירא מבני דרא.

בודאי אבני שיש טהור אנון דמנהון מיין דכיין נפקין. ואנון רמיזין באת א רישא וסופא. ו' דאיהו נטוי בינייהו איהו עץ החיים. מאן דאכיל מניה וחי לעלם. ואלין ב' יודי''ן אנון רמיזין בוייצר. ואנון תרין יצירות. יצירה דעלאין ויצירה דתתאין. ואנון חכמה בראש וחכמה בסוף. תעלומות חכמה. ודאי אנון תעלומות מחכמה עלאה דתחות כתר עלאה.

ואנון לקבל ב' עיינין דבהון (שמות יח א) תרין דמעין נחתו בימא רבא. ואמאי נחתו. בגין דאורייתא מתרין לוחין אלין הוה משה נחית לישראל. ולא זכו בהון ואתברו ונפלו. ודא גרים אבודא דבית ראשון ושני. ואמאי נפלו בגין דפרח ו' מנייהו דאיהו ו' דוייצר. ויהיב לון אחרנין מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דמתמן אתייהיבת אורייתא באסור והתר מימינא חיי ומשמאלא מותא.

ובגין דא אמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. לא תהוו שקילין אבני שיש טהור (נ''א דאנון ב' יודין דוייצר חכמה עלאה וחכמה תתאה) לאבנין אחרנין דאנון חיי ומותא דמתמן (קהלת י׳:ב׳) לב חכם לימינו. ולב כסיל לשמאלו. ולא עוד אלא אתון תסתכנון גרמייכו. בגין דאלין דעץ הדעת טוב ורע אנון בפרודא. ואבני שיש טהור אנון ביחודא בלא פירודא כלל. ואי תימרון דהא אסתלק עץ החיים מנייהו ונפלו ואית פירודא בינייהו. דובר שקרים לא יכון לנגד עיני דהא לית תמן פירודא לעילא. דאלין דאתברו מאנון הוו.

אתו לנשקא ליה פרח ואסתלק מנייהו).

דָּבָר אַחֵר וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. בְּוַדַּאי לְעֵילָא בְּעֵץ חַיִּים תַּמָּן לֵית קְלִיפִּין נוּכְרָאִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ה׳:ה׳) לא יְגוּרְךָ רָע. אֲבָל בְּעֵץ דִּלְתַתָּא אִית קְלִיפִּין נוּכְרָאִין וַדַּאי. וְאִיהוּ נָטוּעַ בְּגִנְתָא דְעֵדֶן דִּזְעֵיר אַפִּין. דְּאִיהוּ חֲנוֹךְ מטטרון דְּגַּן עֵדֶן דִּלְעֵילָא. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵית תַּמָּן עַרְטוּמָא, לְמֶיהֱוֵי תַּמָּן נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ. וּבְגִין דָּא וְנָהָר יוֹצֵא וְגו' וְיָכִילְנָא לְמֵימַר בְּמטטרון יוֹצֵא מֵעֵדֶן מֵעִדּוּן דִּילֵיהּ. לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן גַּן דִּילֵיהּ פַּרְדֵּס (תיקון כ''ד) דִּילֵיהּ דְּתַמָּן עָאלוּ בֶּן עֲזַאי וּבֶן זוֹמָא וְאֱלִישָׁע. וּקְלִיפִּין דִּילֵיהּ מִסִּטְרָא דָא טוֹ''ב וּמִסִּטְרָא דָא רַע. וְדָא אִסּוּר וְהֶתֵּר כָּשֵׁר וּפָסוּל טוּמְאָה וְטָהֳרָה.

קָם חַד סָבָא וְאָמַר: רִבִּי רִבִּי הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל עֵץ חַיִּים לָא אִתְקְרֵי אִיהוּ. אֶלָּא הָכִי הוּא רָזָא דְּמִלָּה וַיִּיצֶר חַד יְצִירָה דְּטוֹב וְחַד יְצִירָה דְּרָע. דָּא אִיהוּ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. עֵץ דָּא אָדָם זְעֵירָא מִסִּטְרָא דְּחַיִּים מִנֵּיהּ וּמִסִּטְרָא דְמוֹתָא מִנֵּיהּ. תַּמָּן ב' יְצִירוֹת דִּילֵיהּ דְּאִנּוּן אִסּוּר וְהֶתֵּר, וְעֲלֵיהּ אִתְּמָר וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. דָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה. עֵדֶן תְּיוּבְתָּא. וְעֲלָהּ אִתְּמָר וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. הַגַּ''ן שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. תְּלַת קְטִירִין אִנּוּן נִשְׁמָתָא רוּחָא נַפְשָׁא לְגַבֵּיהּ. וּבְהוֹן וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. דְּאִיהוּ מִפִּיו מַמָּשׁ אִתְקְרֵי לִשְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי נִשְׁמַת חַיִּים. מִיָּד דְּאָמַר מִלִּין אִלֵּין סָלִיק לְעֵילָא.

אָמַר רבי שמעון: חַבְרַיָיא בְּוַדַּאי מַלְאֲכָא הֲוָה. וּבְוַדַּאי סָמִיךְ אִית לָנָא מִכָּל אֲתַר.

פָּתַח קְרָא אֲבַתְרֵיהּ: וַיִּקַּח יְיָ אֱלהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן וְגו'. וַיִּקַּח מֵאָן נָטִיל לֵיהּ. אֶלָּא נָטִיל לֵיהּ מֵד' יְסוֹדִין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. אַפְרִישׁ לֵיהּ מִנְּהוֹן וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן.

כְּגַוְונָא דָא יַעֲבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַּר נָשׁ דְּאִתְבְּרֵי מֵד' יְסוֹדִין. בְּזִמְנָא דְתָב בִּתְיוּבְתָּא וּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לֵיהּ מִתַּמָּן. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. אַפְרִישׁ נַפְשֵׁיהּ מִתַּאֲוָה דִּילְהוֹן וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דִילֵיהּ דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא. לְעָבְדָהּ בְּפִקּוּדִין דְּעֲשֵׂה. וּלְשָׁמְרָהּ בְּפִקּוּדִין דְּלֹא תַעֲשֶׂה. אִי זָכָה לְנַטְרָא לָהּ אִיהוּ יְהֵא רֵישָׁא עַל ד' יְסוֹדִין. וְאִתְעֲבִיד נָהָר דְּאִתְשַׁקְיָין עַל יָדֵיהּ וְלָא עַל יְדָא אַחֲרָא וְאִשְׁתְּמוֹדְעִין בֵּיהּ דְּאִיהוּ רִבּוֹן וְשַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ.

וְאִי עָבַר עַל אוֹרַיְיתָא אִתְשַׁקְיָין מִמְּרִירוּ דְאִילָנָא דְּרַע דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע. וְכָל אֵבָרִין דְּאִנּוּן מֵד' יְסוֹדִין אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות א׳:י״ד) וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְגו' וַיְמָרַרוּ בִּמְרִירוּ דְּמָרָה. וּלְגַבֵּי אֵבָרִין קַדִּישִׁין דְּגוּפָא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְטוֹב עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָּבוֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה וְגו'. כְּגַוְונָא דָא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּקוּשְׁיָא. בְּחוֹמֶר בְּקַל וָחוֹמֶר. וּבִלְבֵנִים בְּלִבּוּן הִלְכְתָא. וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה דָּא בָּרַיְיתָא. אֶת כָּל עֲבוֹדָתָם וְגו' דָּא מִשְׁנָה.

אִם תַּיְיבִין בִּתְיוּבְתָּא אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות ט״ו:כ״ה) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ. וְדָא עֵץ חַיִּים וּבֵיהּ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. וְדָא משֶׁה מָשִׁיחַ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (שמות י״ז:ט׳) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. מַטֶּ''ה דָּא מטטרון מִסִּטְרֵיהּ חַיִּים וּמִסִּטְרֵיהּ מִיתָה. כַּד אִתְהַפַּךְ לְמַטֶּה אִיהוּ עֵזֶר מִסִּטְרָא דְטוֹב. כַּד אִתְהַפַּךְ לְחִוְיָא אִיהוּ כְּנֶגְדוֹ. מִיָּד (שמות ד׳:ג׳) וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסָר לֵיהּ בִּידָא דְמשֶׁה וְאִיהוּ אוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה דְּבֵיהּ אִסּוּר וְהֶתֵּר. מִיָּד (לעיל ו ע''ב) דְּמָחָא בֵּיהּ בְּטִינָרָא נְטַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּידֵיהּ. וְאִתְּמַר בֵּיהּ (שמואל ב כ״ג:כ״א) וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט לִמְחָאָה לֵיהּ בֵּיהּ. וְשֵׁבֶ''ט אִיהוּ יֵצֶר הָרָע חִוְיָא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּגָלוּתָא מֵחֲמַת דִּילֵיהּ. וְעוֹד וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. דְּבְּזִמְנָא דְּנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵהַאי גוּפָא מֵד' יְסוֹדִין, אִתְפְּרַשׁ מִתַּמָּן וְאָזִיל לְמֶהֱוֵי רֵישָׁא בְּד' חיוון ואתמר בהון על כפים ישאונך וגו':

ויצו יי אלהים וגו' הא אוקמוה לית צו אלא עבודה זרה דמתמן אלהים אחרים ואיהי בכבד. דמינה תכבד העבודה דאיהי עבודה זרה ליה והכבד כועס. והא אוקמוה כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה דא איהו ויצו. על האדם דא שפיכות דמים כמא דאת אמר, (בראשיתט) באדם דמו ישפך. ודא מרה חרבא דמלאך המות כמא דאת אמר, (משלי ה׳:ד׳) ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות. לאמר דא גלוי עריות ודא טחול עליה אתמר (משלי ל׳:כ׳) אכלה ומחתה פיה וגו' דטחול לית ליה פומא וערקין ואתשקיא מעכירו דדמא אוכמא דכבד ולא אשכחנא ליה פומא. ודא איהו אכלה ומחתה פיה וגו'. כל שופכי דמים ממרה אנון. דערקין דדמא דלבא מיד דחזאן מרה כלהון ברחין קדמה.

ועריין כלהו אתכסיין בחשוכא בדם אוכמא דטחול. מאן דעבר על שפיכת דמא ועבודה זרה וגלוי עריות גליא נשמתיה בכבד מרה טחול ודיינין ליה בגיהנם ותלת ממנן עלייהו משחית אף וחימה. ט''ו עריין אנון כחשבן י''ה. ושית אחרנין כחשבן ו'. קדם דגלו ישראל בגלותא ושכינתא עמהון. מני קודשא בריך הוא לישראל (ויקרא י״ח:ז׳) ערות אמך לא תגלה. ודא גלותא איהו גלוי ערותה דשכינתא הדא הוא דכתיב, (ישעיהו נ׳:א׳) ובפשעיכם שלחה אמכם. ועל גלוי עריות גלו ישראל ושכינתא בגלותא. ודא איהי ערוה דשכינתא. והאי ערוה איהי לילית אמא דערב רב. וערב רב אנון עריות דילה ועריות דישראל דלעילא דעליה אתמר (ויקרא י״ח:ח׳) ערות אביך לא תגלה.

ואנון אפרישין בין ה' ה' דלא אתקריב ו' בינייהו הדא הוא דכתיב, (אחרי מות ע''ד) ערות אשה ובתה לא תגלה. ואנון שכינתא עלאה ותתאה. דבזמנא דערב רב דאנון (סי' נג''ע ר''ע) נ'פילים ג'בורים ע'מלקים ר'פאים ע'נקים בין ה' ה', לית רשו לקודשא בריך הוא לקרבא בינייהו. ורזא דמלה (ישעיהו י״ט:ה׳) ונהר יחרב ויבש יחרב בה' עלאה ויבש בה' תתאה. בגין דלא יתפרנסון ערב רב מן ו' דאיהו עץ החיים. ובגין דא לית קריבו לו' בין ה' ה' בזמנא דערב רב בינייהו.

ולית רשו לאת י' לקרבא בה' תניינא הדא הוא דכתיב ערות כלתך לא תגלה. ואנון אפרישו בין ו' לה' עלאה הדא הוא דכתיב ערות אשת אביך לא תגלה. די' איהו אב. ה' אם. ו' בן. ה' בת. ובגין דא מני לגביה ה' עלאה. ערות אשת אביך לא תגלה. ערות אחותך בת אביך דא ה' תתאה. את בת בנה ואת בת בתה אנון ה''א ה''א דאנון תולדין דה'. ערות אחי אביך דא יו''ד דאיהו תולדה דאת י' ואיהו אח לוא''ו.

סוף סוף בזמנא דערב רב מעורבין בישראל לית קריבו ויחודא באתוון שם ידו''ד, ומיד דיתמחון מעלמא אתמר באתוון דקודשא בריך הוא (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה ידו''ד אחד ושמו אחד. ובגין דא אדם דאנון ישראל אית לון יחודא באורייתא דאתמר בה (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ואיהי מטרוניתא מלכו''ת. דמסטרהא אתקריאו ישראל בני מלכים. ובגין דא אמר קודשא בריך הוא לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו דא משנה אתתא דההוא נער ואיהו (נ''א ואיהי) שפחה דשכינתא. ואי זכו ישראל איהי עזר לון בגלותא מסטרא דהתר טהור כשר. ואי לאו איהי כנגדו מסטרא דטמא פסול אסור. טהור התר כשר איהו יצר הטוב. פסול טמא אסור איהו יצר הרע.

ואתתא דאית לה דם טוהר ודם נדה מסטרא דמשנה איהי שויא ליה ולאו איהי בת זוגיה יחודא דיליה. דלית יחודא עד דערב רב יתמחון מעלמא. ובגין דא (לעיל כו ע''ב) אתקבר משה לבר מארעא קדישא. וקבורתא דיליה משנה איהי ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין. קבורתא דיליה משנה דשלטא על מטרוניתא דאיהי קבלה למשה. ומלכא ומטרוניתא מתפרשא מבעלה. בגין דא (משלי ל׳:כ״ב) תחת שלש רגזה ארץ וכו' תחת עבד כי ימלוך דא איהו עבדא ידיעא. ושפחה דא משנה. ונבל כי ישבע לחם דא ערב רב, עם נבל ולא חכם.

עוד פתח ואמר:

ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים. ווי לעלמא דאנון אטימין לבא וסתימין עיינין דלא מסתכלין ברזי דאורייתא ולא ידעין. דודאי חית השדה ועוף השמים אנון עמי הארץ. ואפילו באלין דאנון נפש חיה לא אשתכח עזר בהון (בגלותא) לשכינתא בגלותא ולא למשה דאיהו עמה. דבכל זמנא דגלת שכינתא לא זז מנה.

אמר רבי אלעזר: והא מאן יהיב עובדא דאדם בישראל ובמשה.

אמר ליה: ברי ואנת אמרת הכי וכי לא אוליפת (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית.

אמר ליה: הכי הוא ודאי. ובגין דא משה לא מית ואדם אתקרי איהו. ובגיניה אתמר בגלותא בתראה ולאדם לא מצא עזר אלא כלהו כנגדו. וכן עמודא דאמצעיתא אתמר ביה ולאדם לא מצא עזר דאפיק שכינתיה מן גלותא הדא הוא דכתיב (שמות ב׳:י״ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש. ומשה איהו בדיוקניה ממש דאתמר ביה לא מצא עזר כנגדו.

בההוא זמנא ויפל יי אלהים תרדמה על האדם. יי אלהים אבא ואמא. תרדמה דא גלותא דאתמר ביה (בראשית ט״ו:י״ב) ותרדמה נפלה על אברם. ארמי ליה על משה ויישן. לית שינה אלא גלותא. ויקח אחת מצלעותיו. מצלעותיו דמאן. אלא מאלין עולמין דמטרוניתא נטלו אבא ואמא חד מנייהו ואיהו סטרא חוורא. יפה כלבנה. ויסגור בשר תחתנה, דא בשר דאתמר ביה בשגם הוא בשר בשר דמשה סומק. ועליה אתמר פני משה כפני חמה. ובגין דא (שיר השירים ו׳:י׳) יפה כלבנה ברה כחמה.

דבר אחר ויסגר בשר בעאן לאגנא בה עליה הדא הוא דכתיב ויסגר ה' בעדו. דבר אחר ויסגר כמא דאת אמר, (לא ע''א) (שמות כ״ה:כ״ז) לעומת המסגרת, מסגרת מתקימת, דבה מטרוניתא (יחזקאל מ״ו:א׳) יהיה סגור ששת ימי המעשה:

ויבן יי אלהים את הצלע, הכא (תצא רפ ע''ב) אתרמיז רזא דיבום דאמרו ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, הדא הוא דכתיב, (דברים כ״ה:ט׳) אשר לא יבנה את בית אחיו. אבל לגבי קודשא בריך הוא, אתמר ביה ויבן יי אלהים אבא ואמא בני לה לגביה הדא הוא דכתיב בונה ירושלים ה'. ו' דאיהו בן י''ה אבא ואמא. עלייהו אתמר ויבן יי אלהים את הצלע. אשר לקח מן האדם דא עמודא דאמצעיתא. ויביאה אל האדם אייתי ליה לגבי צלע דנטיל מן ה' עולימא דילה.

ועלה אתמר (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה נאם יי חומת אש סביב. ובגין דא בטורא דא אתבני בי מקדשא. על ידא דקודשא בריך הוא יהא קיימא (מ''י דף קי''ט) לדרי דרין. ועליה אתמר (חגי ב׳:ט׳) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. דקדמאה אתבני על ידא דבר נש והאי על ידא דקודשא בריך הוא. ובגין דא (תהילים קכ״ז:א׳) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.

וכן אתמר במשה ויבן ה' אלהים את הצלע. כמא דאת אמר, (שמות כ״ו:כ׳) ולצלע המשכן השנית. צלע ודאי מסטרא דחסד חוור מתמן אתקריאת סיהרא. ויסגר בשר תחתנה (תיקון כ''א וכ' ע''ב) בשר דאיהו סומק מסטרא דגבורה ואתכליל בתרווייהו. בההוא זמנא (שיר השירים ב׳:ו׳) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי דא שכינתא נערה המאורסה לגבי עמודא דאמצעיתא אתמר בה זאת הפעם וגו' אנא ידענא דאיהי עצם מעצמי ובשר מבשרי. לזאת ודאי יקרא אשה מסטרא עלאה דאיהי אמ''א. כי מאיש לקחה זאת, מסטרא דאב''א דאיהו י'. וכן משה בדיוקנא דיליה לתתא.

בההוא זמנא יזכו ישראל כל חד וחד לבת זוגיה. ודא איהו דכתיב, (יחזקאל לו) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וכתיב, (יואל ג) ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' ואלין אנון נשמתין חדתין דעתידין למהוי על ישראל. כמה דאוקמוה אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף ואז החדשות יבואו.

בההוא זמנא מתעברין ערב רב מעלמא, ואתמר בישראל ובמשה כל חד בבת זוגייהו ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. דאתעבר ערוה מעלמא דאלין אנון דגרמו גלותא, ערב רב ודאי.

ועלייהו אתמר. והנחש היו ערום מכל חית השדה וגו' ערום לרע מכל חיון דאומין דעלמא עובדי כוכבים ומזלות. ואנון בנוי דנחש הקדמוני דפתי לחוה. וערב רב ודאי אנון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה. ומההיא זוהמא נפק קין וקטל להבל רועה צאן דאתמר ביה בשגם הוא בשר בשגם זה הבל. בשג''ם ודאי איהו מש''ה וקטיל ליה ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם.

ועם כל דא משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי נטל בת יתרו דאתמר ביה (שופטים א׳:ט״ז) ובני קיני חותן משה, והא אוקמוה אמאי אתקרי קיני שנפרד מקין. כמא דאת אמר, (שופטים ד׳:י״א) וחבר הקיני נפרד מקין. ולבתר בעא לאהדרא ערב רב בתיובתא לכסאה ערייתא דאבוהי. דקודשא בריך הוא מחשבה טובה מצרפה למעשה, ואמר ליה קודשא בריך הוא מגזעא בישא אנון, תסתמר מנייהו. אלין אנון חובה דאדם דאמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אלין אנון חובה דמשה וישראל.

ובגינייהו גלו ישראל בגלותא ואתתרכו מתמן הדא הוא דכתיב ויגרש את האדם. ואדם ישראל ודאי. ומשה בגינייהו אתתרך מאתריה ולא זכה למיעל בארעא דישראל. דבגינייהו עבר מאמר דקודשא בריך הוא וחב בסלע דמחא ביה דלא אמר ליה אלא (במדבר כ׳:ח׳) ודברתם אל הסלע ואנון גרמו. ועם כל דא מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה דאיהו לא קביל לון ויהיב בהון אות ברית אלא לכסאה ערייתא דאבוה. וקודשא בריך הוא אמר ליה (במדבר י״ד:י״ב) ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. ובגינייהו אמר (שמות ל״ב:ל״ג) מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, דאנון מזרעא דעמלק דאתמר ביה (דברים כ״ה:י״ט) תמחה את זכר עמלק ואנון גרמא לתברא תרין לוחין דאורייתא. ומיד.

ותפקחנה עיני שניהם וידעו ישראל כי ערומים הם בטונא דמצרים דהוו בלא אורייתא ואתמר בהו (יחזקאל ט״ז:ז׳) ואת ערום ועריה. ואיוב בגין דא אמר ב' זמני (איוב א׳:כ״א) ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. מה דהוה מש''ה אתהפך לערב רב לשמ''ה ולשנינה. אשוב שמה הכא רמיז דעתיד לאתחזרא בינייהו בגלותא בתראה ואזיל בינייהו לשמ''ה ואיהו אמר (איוב א׳:כ״א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.

ובזמנא דאתברו תרין לוחין דאורייתא. ואורייתא דעל פה אתמר בהון ויתפרו עלה תאנה. אתכסו בכמה קליפין מערב רב בגין כי ערומים הם דלא יתגלי עריתייהו. וכסוייא דילהון כנפי ציצית ורצועין דתפילין. עלייהו אתמר. ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. אבל לגבי ציציות ויתפרו עלה תאנה. ויעשו להם חגורות דא איהו (תהילים מ״ה:ד׳) חגור חרבך על ירך גבור. ודא קריאת שמע דאתמר ביה (תהילים קמ״ט:ו׳) רוממות אל בגרונם וגו'. דא הוא ויעשו להם חגורות:

וישמעו את קול ה' אלהים וגו' כד קריבו לטורא דסיני. הדא הוא דכתיב (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו' וערב רב מיתו. ואנון הוו דאמרו למשה (שמות כ׳:ט״ז) ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ואשכחו אורייתא. ואלין אנון עמי הארץ דאתמר בהון (דברים כ״ז:כ״א) ארור שוכב עם כל בהמה בגין דאנון מסטרא דההוא חויא דאתמר ביה ארור אתה מכל הבהמה.

והא כמה ערבובין אנון בישין בעירן וחיוון. אבל אית ערבוביא מסטרא דנחש. ואית ערבוביא מסטרא דאומי עובדי כוכבים ומזלות דדמו לחיוון ובעירן דחקלא. ואית ערבוביא מסטרא דמזיקין דנשמתן דחייביא אנון מזיקין דעלמא ממש. ואית ערבוביא דשדים ורוחין ולילין וכלא מעורבבין בישראל. ולא אית בכלהו לטייא כעמלק דאיהו חיויא בישא אל אחר. איהו גלוי לכל עריין דעלמא רוצח איהו ובת זוגיה סם מות עבודה זרה. וכלא סמא''ל. ואית סמא''ל ואית סמא''ל, ולאו כלהו שויין. אבל ההוא סטרא דחיויא איהו לטייא על כלא.

ויקרא יי אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. הכא רמיז ליה דעתיד לחרבא בי מקדשא ולמבכי בה איכה. הדא הוא דכתיב, (איכה א׳:א׳) איכה ישבה בדד א''י כ''ה. ולזמנא דאתי עתיד קודשא בריך הוא לבערא כל זינין בישין מעלמא כדכתיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח. כדין תב כלא לאתריה כדכתיב, (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה יי אחד ושמו אחד: