רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא,

כד מטו לחד בי חקל, אמר ליה רבי חייא לרבי יוסי:

אמר רבי יוסי ודאי הכי הוא, ושמענא לבוצינא קדישא דאמר הכי:

אשתטח רבי חייא בארעא ונשק לעפרא, ובכה ואמר: עפרא עפרא כמה את קשי קדל, כמה את בחציפו. דכל מחמדי עינא יתבלון בך, כל עמודי נהורין דעלמא תיכול ותידוק. כמה את חציפא, בוצינא קדישא דהוה נהיר עלמא, שליטא רברבא ממנא דזכותיה מקיים עלמא אתבלי בך. רבי שמעון נהירו דבוצינא נהירו דעלמין אנת בלי בעפרא ואנת קיים ונהג עלמא.

אשתומם רגעא חדא, ואמר עפרא עפרא לא תתגאי דלא יתמסרון בך עמודין דעלמא דהא רבי שמעון לא אתבלי בך.

קם רבי חייא והוה בכי. אזל ורבי יוסי עמיה.

מההוא יומא אתעני ארבעין יומין למחמי לרבי שמעון.

אמרו ליה: לית אנת רשאי למחמי ליה.

בכה ואתעני ארבעין יומין אחרינין.

אחזיאו ליה בחזווא לרבי שמעון ורבי אלעזר בריה, דהוו לעאן במלה דא דאמר רבי יוסי, והוו כמה אלפין צייתין למלוליה.

אדהכי חמא כמה גדפין רברבין עלאין וסליקו עלייהו רבי שמעון ורבי אלעזר בריה וסליקו למתיבתא דרקיעא, וכל אלין גדפין הוו מחכאן להו.

חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוון ונהירו יתיר מנהורא דזיוא דשמשא.

פתח רבי שמעון ואמר: ייעול רבי חייא וליחמי בכמה דזמין קודשא בריך הוא לחדתא אנפי צדיקייא לזמנא דאתי. זכאה איהו מאן דעאל הכא בלא כסופא, וזכאה מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא. וחמא דהוה עאל, והוה קם רבי אלעזר ושאר עמודין דיתבין תמן.

והוא הוה כסיף ואשמיט גרמיה ועאל ויתיב לרגלוי דרבי שמעון.

קלא נפק ואמר מאיך עינך. לא תזקוף רישך, ולא תסתכל.

מאיך עינוי וחמא נהורא דהוה נהיר למרחוק.

קלא אהדר כמלקדמין ואמר: עלאין טמירין סתימין פקיחי עינא אנון דמשטטין בכל עלמא אסתכלו וחמו. תתאין (נ''א תנאין) דמיכין סתימין בחוריכון אתערו. מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירא למתקא עד לא ייתון הכא. מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד (ויקהל קצ''ו ע''א) לאילתא ואתייקר ואתקרי מלכא מכל מלכין דעלמא. מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא, לית ליה חולקא הכא.

אדהכי חמא כמה מן חברייא סחרניה כל אנון עמודין דקיימין. וחמא דסליקו לון למתיבתא דרקיעא. אלין סלקין ואלין נחתין, ועילא דכולהו חמא מארי דגדפי דהוה אתי והוא אומי אומאה דשמע מאחורי פרגודא דמלכא מפקד בכל יומא ודכיר לאילתא די שכיבת לעפרא, ובעט בעיטין בההוא שעתא בתלת (שמות מ''ב) מאה ותשעין רקיעין, וכלהו מרתתין וזעין קמיה. ואוריד דמעין על דא, ונפלי אנון דמעין רתיחין כאשא לגו ימא רבא, ומאנון דמעין קאים ההוא ממנא דימא ואתקיים וקדיש שמיה דמלכא קדישא וקביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית ויכנוש להו לגויה בשעתא דיתכנשון כל עממיא על עמא קדישא, וינגבון מיא, ויעברון בנגיבו.

אדהכי שמע קלא דאמר: פנון אתר, פנון אתר דהא מלכא משיחא אתי למתיבתא דרבי שמעון בגין דכל צדיקייא דתמן רישי מתיבתא ואנון מתיבתי דתמן רשימין אנון. וכל אנון חברין די בכל מתיבתא סלקי (סלקין) ממתיבתא דהכא למתיבתא דרקיעא. ומשיח אתי בכל אנון מתיבתי וחתים אורייתא מפומייהו דרבנן. ובההיא שעתא אתי משיח מתעטר מן (נ''א רישי) ריחי מתיבתי בעטרין עלאין.

בההוא שעתא קמו כל אנון חברייא וקם רבי שמעון והוה סליק נהוריה עד רום רקיע,

אמר ליה: רבי זכאה אנת דאורייתך סלקא בתלת מאה ושבעין נהורין, וכל נהורא ונהורא אתפרשת לשית מאה ותליסר טעמין סלקין ואסתחיין בנהרי אפרסמונא דכיא. וקודשא בריך הוא איהו חתים אורייתא ממתיבתך וממתיבתא דחזקיה מלך יהודה ומגו מתיבתא דאחיה השילוני. ואנא לא אתינא למחתם ממתיבתך, אלא) מארי דגדפין אתי הכא, דהא ידענא דלא ייעול גו מתיבתי אחריתי אלא במתיבתך.

בההיא שעתא סח ליה רבי שמעון ההוא אומאה דאומי מארי דגדפין. כדין אזדעזע משיח וארים קליה ואזדעזעו רקיעין ואזדעזע ימא רבא ואזדעזע לויתן וחשיב עלמא לאתהפכא.

אדהכי חמא לרבי חייא לרגלוי דרבי שמעון.

אמר: מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא.

אמר (ליה) רבי שמעון דא איהו רבי חייא נהירו דבוצינא דאורייתא.

אמר ליה יתכנש הוא ובנוי וליהוון ממתיבתא דילך.

אמר רבי שמעון זמנא יתייהיב ליה.

יהבו ליה זמנא ונפק מתמן מזדעזע וזלגן עינוי דמעין.

אזדעזע רבי חייא ובכה ואמר: זכאה חולקהון דצדיקייא בההוא עלמא, וזכאה חולקיה דבר יוחאי דזכה לכך. עליה כתיב, (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.